אני יושב בחושך, סופר את הצללים, ממולל את המחשכים, שוקע לתהומות אפלים, והיא נכנסת. "שמוליק, מה אתה עושה לבד בחושך?! אתה בסדר? נפצעת?!" "לא נפצעתי, דינה יקרה, אני מתאבל על העבר, על אהבות שמתו, על אכזבות, על עצמי," "מה זאת אומרת שאתה מתאבל על עצמך?! אתה עדיין לא מת! כשתמות *אני* אתאבל עליך. בינתיים זמן לחייך." "תודה, דינה יקירתי. אני בטוח שתתאבלי עליי היטב," היא מסתכלת עליי רגע במבט מלוכסן. "מה, זו שעת הרחמים העצמיים? אני מדליקה את האור." "לא!" "כן," לא!" "כן," "את לא יכולה!" "אני בהחלט יכולה, הנה... למה האור לא נדלק?" "אמרתי לך שאת לא יכולה, חחח..." "לפחות אתה צוחק, אבל למה האור לא נדלק?" "לא, באמת, שמוליק," אני מחקה אותה, "למה האור לא נדלק?" "זה לא מצחיק," "אז אל תצחקי," "אני באמת לא צוחקת," שתקתי רגע ואז אמרתי בקול שקט, אבל מלא נוכחות - "הסרתי את המנורה," השקט היה מקפיא דם, ואז היא הגיבה - "לא!" "כן," "באמת?!" "אכן," "אז אני אדליק פנס," היא אמרה, ושמעתי את החיוך שלה, ואז פנס נדלק וסנוור לי את העיניים. "הו, שמוליק יושב בחושך, שותה ומעשן," היא אמרה והאירה לכיוון הסיגריות והאלכוהול. "זה מה שיש לי לעשות," "רוצה לדבר על זה?" "בסדר," "טוב, בוא, אבל אני צריכה לחרבן," היא ישבה על האסלה, ואני ישבתי מול השירותים כנגד הקיר, והוא פתחה, "לפני שאני אטיל את צואתי אל מי הביוב שם ייעלם לעד, רציתי לומר לך שאתה הכול בשבילי," "תודה," חתיכת חרא נפלה לניאגרה. "ורציתי לומר לך שאני אוהבת אותך," "תודה," עוד כמה גושים יצאו לתוך המים. "ושאני..." "מה?" "רגע... זו חתיכה קשה..." והיא שחררה חתיכה רצינית וכבדה שהשמיעה פליק-פלאק רם, "ואני לעולם לא אעזוב אותך," "אני מעריך את זה," "עכשיו אני צריכה לנגב את התחת, אז תספר לי בזמן הזה מה מעיק עליך," היא ניגבה את התחת, ואני הבטתי בה לרגעים וסיפרתי את סיפורי המבחיל. לבסוף התחת שלה היה נקי, כי היא השתמשה גם במגבונים לחים. "זה חתיכת סיפור," היא אמרה לבסוף, ושטפה את ידיה. "כן," אמרתי. "אבל אני חושבת שהמצאת את הכול," היא אמרה ויצאה לחדר הארון להחליף בגדים. "נכון," אמרתי. "אז בפעם הבאה שאני מחרבנת, תספר לי את האמת," "טוב," "היא אחזה בפניי - "תסתכל לי לתוך העיניים, אל תוריד את המבט! אתה שומע? את האמת ורק את האמת." "כן," "יופי," והיא פנתה לעיסוקיה.