קשה בסוף היום... כך חשב שמוליק כשהתאבל על מותו העתידי. הייתי גבר נפלא, הספיד את עצמו. חבל שהלכתי, קשה בלעדיי... "אני עפה, עפה הרחק מכאן. אני עפה, לא יראו אותי כאן. אני עפה, עפה, למקום אחר. אני ציפור פרושת כנפיים, השמיים הם מגרש המשחקים שלי..." שמוליק סובב את ראשו באטיות רבה, והביט בה, בדינה. הוא היה שיכור, מאוד, וניסה להבין מה היא מנסה להגיד. "עפה, עפה, הרחק מכאן, הרחק ממך..." היא שרה ונופפה בקלילות עם הידיים, בצורה נחשית, כמו נשר גדול מאוד ובטוח בעצמו מאוד. הוא ניסה לדבר. קודם הוא חשב מה להגיד. אחר-כך הוא ניסה להגיד את זה, אבל זה נאמר רק בראשו. לבסוף הוא הצליח לדבר - "לאן את עפה?" "לרומא," היא ענתה. חד. כואב. "מה זאת אומרת?" "אני נוסעת לחופשה, לחודשיים, לרומא," היא אמרה בקול שנשמע מאוד מלטף, והיה יכול להישמע כהצהרת אהבה אם המילים היו שונות. הגלגלים בראשו של שמוליק הסתובבו לאט מאוד. "אני מת ואת נוסעת?" הוא שאל מתוך הראש המסטול שלו. "אתה מה...?" "אה..." ביטל זאת שמוליק בהינד ראש כבד, "זה עדיין לא קרה," "מה לא קרה?" "אני יודע...? אני טס לאלג'יר בעוד כמה שנים... זאת אומרת ממש בקרוב. חבל שאת לא נוסעת איתי." "למה שאני לא אסע אתך," היא שאלה, וקולה נשמע צווחני בראשו של שמוליק. "כי את נוסעת, ל... לאן אמרת? רו-מא." הוא הטעים את המילה בכבדות. "לא, אני אבטל, אם אתה תבטל," היא אמרה. זה היה קל יותר מאשר חשב. "אני לא יודע..." הוא אמר בכבדות, ולגם מהמשקה. "אנחנו צריכים להישאר יחד," הייתה בקולה תחינה, "תבטל, שמוליק," "טוב, אני אחשוב על זה... אבל את נוסעת לרומאאאא..." המילים שלו היו כבדות. הדיבור שלו היה כבד. גם הראש שלו היה כבד מאוד, בקושי הוא הצליח לחשוב. "לא, לא, לא שמעת? אני מבטלת, אם אתה מבטל." "אם אני מבטל?" הוא שאל כאילו בהשתוממות. "כן, כן, שמוליק, אתה כל-כך שיכור, אתה לא מבין מה אני אומרת. זה פשוט - אם אתה מבטל - אני מבטלת." הוא לקח אוויר של נפש צרה. "בסדר, אם את אומרת." "תודה!" "מה...? אה... כן, כן, בבקשה..." אחר כך הוא כבר איבד את ההכרה.