גבר לבד בחדר חשוך, חרמן, אבל יותר בכיוון של תשוקה ואהבה. הלב שלו כואב מגעגועים לאהובתו. וגם כשהיא ממש לידו, הוא מרגיש לבד... "שמוליק," קראה דינה, "אני ממש בחדר הסמוך, תפסיק לקונן כמו נקבה," "את כל-כך רחוקה ממני..." "אני פה, אני צופה בטלוויזיה, בוא תצטרף אליי," הוא הרים את עצמו בקושי והלך לסלון. היא צפתה בטלוויזיה על הכורסה. הוא הביט בה והיא נראתה כל-כך רחוקה, והתמונות והקולות מהסרט האלים איימו עליו, הכבידו על לבו. הוא פנה להדליק סיגריה במרפסת. "התבלבלת," דינה, "אני ממש פה..." הוא היה צמא למוזיקה כמו אוויר לנשימה. הוא לא היה יכול לסבול את הקולות מהטלוויזיה. שיר של דייר סטרייטס התנגן בראשו - "את כל-כך רחוקה ממני..." הוא עמד כמו האיש הכי בודד בעולם. מסתכל אל העיר הגדולה, המנוכרת. מרגיש אבוד בנצח הקיום. ואז, לאחר זמן מה, היא ניגשה אליו, הביטה בו. שילבה את ידה בידו ואמרה בשקט, בנחמה - "מה קרה, שמוליק?" הוא אחז בה, הוא לא היה יכול להרפות, והיא חיבקה אותו חזק, ומשהו כמו זלג מלבו והוא בכה. היא לא אמרה מילה, רק המשיכה לחבק אותו חזק. כל-כך חמימה ורכה וטובה ואוהבת. הוא ממש הרגיש שהוא רוצה שהגוף שלו יתמזג בגוף שלה והם יהפכו להיות אדם אחד. היא הובילה אותו לסלון, כיבתה את הטלוויזיה, באמצע הסרט. החשיכה מעט את החדר. שמה מוזיקה שקטה ומנחמת. השכיבה אותו על המיטה בסלון, נשכבה צמוד אליו וחיבקה אותו. רק חיבקה. כשהנשימות שלו הפכו סדירות, היא לחשה - "אני תמיד אתך, שמוליק. אני לעולם לא אעזוב." הוא חש את הבל נשימתה וזה היה לו חסד. "תודה, דינה. אני לא יודע למה את אוהבת אותי כל-כך, אבל אני מודה על כך כל יום, כל רגע," הפעם היא זו שכמעט בכתה. עיניה הפכו לחות. היא לא אמרה עוד דבר, רק חיבקה אותו. והוא אותה.