התעוררתי לקול התייפחויות שקטות, מקוננות. חשבתי שזה רק בראשי, שזה חלום, אבל הקול היה אמתי מדי. הסתכלתי סביבי בחצי עין, וראיתי דמות מקוננת בחושך. יושבת על הרצפה כנגד הקיר בתנוחת עובר, מחזיקה את רגליה המקופלות, וראשה שפוף. הדמות נעה קדימה ואחורה בצורה מונוטונית תוך שהיא מתייפחת מרה. "דינה...?" נחרדתי. "דינה? זאת את?" "שמוליק..." היא קוננה. "דינה, מה קרה?" קמתי וניגשתי אליה. הושטתי ידי להדליק את האור. "לא, שמוליק, אל תדליק את האור..." היא אמרה תוך כדי התייפחות. לא הדלקתי. "מה קרה?" היא ניסתה לדבר, אבל לא הצליחה, שום מילה לא יצאה. היא ניסתה שוב, והתייפחה. "אלוהים, דינה, מה קרה?" "היונים, שמוליק. זוג היונים. הם מתוווווו..." והיא פרצה בבכי קורע לב. לא הבנתי על איזה יונים היא מדברת. הבאתי לה מים קרים עם סוכר, הרבה סוכר. ככה אימא הייתה מרגיעה אותי, וזה היה עוזר. זה עזר גם לה. היא התחילה לדבר. "היו יונים, שמוליק, על אדן החלון, בין הזגוגית לתריסים. הם השמיעו רעשים, זה הפריע לי. אז כשהם לא היו שמתי שם דוקרנים, כדי שלא יהיו שם, כי זה אמור להפריע להם..." היא בלעה רוק, "אבל הם התיישבו שם למרות הדוקרנים, נדקרו ומתו... הם נדקרו ונפצעו והמשיכו להיות שם, עוד ועוד, למרות הדוקרנים, עד ש... מתו..." והיא התייפחה. ידעתי שבמצב כזה זה מה שקורה, אבל לא ידעתי על הדוקרנים. ידעתי שהיו יונים, וזה לא הפריע לי, אבל לא על הדוקרנים. אבל זה לא היה זמן להוכיח אותה על טעות. "אני רעה, שמוליק... רעה! רעה!" היא סטרה על פניה וראשה בהיסטריה. "די... די... הם בגן-העדן של היונים, על עצים של מלאכים. תבכי כמה שבא לך, אני כאן לידך." והיא בכתה ובכתה כשאני מחבק אותה, עד שנרגעה. "את יכולה לישון?" שאלתי אותה. "אני אנסה," היא אמרה. נתתי לה כוס חלב והובלתי אותה למיטה. "תישני, מלאכית קטנה," לחשתי. היא חייכה חיוך רפה ונרדמה עוד לפני שהחיוך נעלם. יצאתי מהחדר לא לפני שהצצתי אל אדן החלון. שתי דמויות יונים, זכר ונקבה, היו שרועים שם דוממים. הדלקתי סיגריה במרפסת וסקרתי את הנוף. אז ניגשתי לנגן הדיסקים וניגנתי בו מוזיקה חרישית.