אהבות נכזבות, ימים אפלים, ג'ינסים קרועים, שיניים שבורות... "מה קרה, שמוליק? למה אתה לא מדבר? טבעו לך האניות?" "נשברה לי השן," "וזה כואב?" "זה לא כאב עד ש..." "עד ש-מה?" "אכלתי גלידה," שמוליק נגע בפיו ומירר בבכי. "אכלת גלידה אחרי שנשברה לך השן?!" "כןןןןןן.... ווווהההה!" "אוי, מסכן שלי. זה ילמד אותך לא לאכול גלידה על שן שבורה," "חשבתי שזה לא להתפאר בדברים שכלל לא קרו," "גם זה. אבל עכשיו אנחנו חייבים לטפל בשן המסכנה שלך. אולי אתה לא יודע, אבל הייתי אחות לפני שהכרת אותי," "בבית חולים?" "לא, בקופת חולים, אבל זה בעצם אותו הדבר," "טיפלת בשיניים של אנשים?" "כן, אחרי שהם מתו," "לא הבנתי," "לא נורא. הקטע הוא שאני לא יודעת לטפל בשן של אדם חי, ולכן כדי שאוכל לטפל בשן שלך, עליי להרוג אותך," "מה?!" "מה אתה רוצה? הוסמכתי רק לרפואת שיני מתים!" "אבל מתים לא צריכים רפואת שן!" "הם צריכים. איך יקברו אותם? עם שיניים פגועות? לא ולא, הם צריכים לרדת אל הבור יפים וטובים, מושלמים, ובעיקר בריאים." "מתים בריאים?" היא פרצה בצחוק. "אבל אני אנסה לטפל בשן שלך בעוד היותך בחיים, למרות שאני לא מומחית בזה..." "תודה," "אין בעד מה. תפתח את הפה..." שמוליק פתח. היא הסתכלה פנימה. "יותר רחב... יותר רחב... זו השן הפגועה? תעשה עם האצבע." שמוליק סימן לא. "זו?" "שוב הוא סימן לא. "היא נגעה בשן אחרת והוא התכווץ. "אה, אתה לא צריך לסמן, אני מבינה. רק רגע..." היא מיששה את השן. הוא נתקף אימה, מה היא עושה? ואז כאב חד לפת את מוחו כשהיא שלפה את השן בשתי אצבעות. ירד דם. "אההה... אהההה.." הוא נאם באימה. "זה בסדר, עכשיו לא יכאב לך והדם ייעלם בצ'יק. על לא דבר." היא השליכה את השן המדממת לפניו על השולחן, והוא הביט בה באימה ומישש עם לשונו. באמת הכאב נעלם, הוא לקח טישו וירק דם. אז פנה לאסלה וירק כמה פעמים, הדם נעלם. "ככה, בצ'יק..." הוא אמר לה בפליאה. "אצלנו מאיפה שבאנו אנחנו מאמינים בחד וחלק. בלי קיצורי דרך." היא אמרה בגאווה. "תזכירי לי מאיפה באת...?" "אוקראינה," "אה, כן," והוא פנה למרפסת ומירר לפני אלוהים - "איך נפלתי על אוקראינית, איך?"