"אני מכור לנטפליקס..." אמר שמוליק. "אני מכור למארוול..." אמר שמוליק, וחזר על המשפטים האלו שוב ושוב. דינה הביטה בו. לא הייתה לה בעיה שהוא אומר את זה, אבל למה שוב ושוב, ולמה מתוך שינה? היא מזגה לה חלב במטבח, וגל של תשוקה שטף אותה. אבל לא תשוקה חרמנית, אלא תשוקה כזאת לבנה, כמו סדין, כמו שמיים מכוסים עננים לבנים, כמו חיתול נקי חד-פעמי, כמו כוס חלב. היא ניגשה לשמוליק וישבה למרגלותיו על קצה המיטה. הוא כל-כך יפה, אין עכשיו כבר דברים כאלה... היא הביטה על שפתיו ממלמלות על נטפליקס ומארוול, על השפתיים שלו שליקקו לה כל-כך הרבה פעמים את המקום המענג, על עיניו העצומות והריסים הארוכים, המצח הגבוה, השיער הסתור... גל של אהבה שטף אותה. כף רגל שלו בצבצה מתחת לפוך. כף רגל יפה ונעימה למראה כמוהו, חמודה אפילו. קורצת אליה. התחשק לה. היא רכנה ונתנה לק ארוך על כף הרגל ומצצה את האצבעות בלשון רטובה... ואז פלאק, הוא נבהל מתוך שינה והטיח את כף רגלו בפניה. בעט בפרצופה. היא החזיקה את הפנים הכואבות באזור העין השמאלית שלה, והשמיעה אנקת כאב מתייסרת מאוד. כמובן הוא התעורר. אנקת כאב שלה והוא מתעורר, אוטומטית. היא לא רצתה להעיר אותו, ולכן ניסתה לא להשמיע קול, אבל בכל זאת יצאה אנקת כאב, כי הכאב היה גדול ממנה. הוא הסתכל עליה בבהלה, כרגע ממש התעורר בבת-אחת. הוא היה מבוהל. הוא הבין שהדבר החלקלק שזחל על כף רגלו היה הפה שלה. "מה קרה?" הוא אמר שוב ושוב. "מה עשית?" ואפילו בכה כי בעט בה. הוא לא היה מאופס על עצמו והיה נסער מאוד. המחשבות עדיין לא עלו לקומה שנייה, ובוודאי שלא לאחרונה, והוא היה נסער וכועס וחסר אונים כמו ילד קטן, או מפגר. "תישן, זה בסדר, תישן," היא אמרה בעודה מחזיקה ביד אחת את פניה ומנסה להסות אותו בידה השנייה. "מה לישון? מה עשית שם?" הוא בכה. הוא לא היה לגמרי ער והראש שלו היה מפוצץ בכאב מהסיטואציה. הוא ניסה לישון שוב, כי הוא לא ידע מה לעשות, כי היא אמרה לו, ולאט התחילו לפעול הגלגלים בראשו כשהוא עצום עיניים. היא חשבה שהוא נרדם שוב, אבל הוא קם, מפוקס עכשיו, מבין ויודע, וניגש אליה ואמר - "בואי נטפל בחבורה הזאת."