אני שבר כלי. למה את צועקת עליי? תפסיקי לצעוק עליי. המאפרה מלאה בדלי סיגריות והפחים עולים על גדותיהם. הרבה כלים מלוכלכים בכיר והרצפה מטונפת, גם המקלחת והשירותים. הבגדים מסריחים והציפורניים ארוכות וגם השיער והזקן... והעיניים אדומות ויש כתמים בפנים. השינה מלאה סיוטים. היא הולכת בשתיקה מחדר לחדר, ממלאת לה משקה אלכוהול, שותה אותו במרפסת הסגורה כשהיא מוטלת חצי עירומה, מעולפת עם סיגריות וגראס. הקירות לבנים כמו חדשים, הם לא התלכלכו. הלובן מסנוור והלבן בוהק כמו שיש של מצבה. על הקיר, חולש על החדר, מתקתק השעון העגול הגדול את מחוגיו. המחוגים שחורים ועבים על רקע לבן, והמסגרת קשוחה ועבה של ברזל בצבע כסף. כל הזמן היא מסתכלת בשעון הזה, כאילו היא מחכה למשהו. היא מביטה בו וממלמלת, אולי היא מתפללת, אולי היא סוגדת. יש טיל מלבנון שמכוון היישר לבית הזה בלחיצת כפתור. רגע של מחשבה שם, רגע של החלטה שם, והכפתור נלחץ באצבע והטיל נשלח - ומפוצץ את הבית הזה לרסיסים, וגם את הגוף שלי ושלה. מעל בשמיים חגים מסוקים ועוברים מטוסים, והעורבים עטים על הבית לעת ערב ומנקרים את הרעפים. יש עץ עתיק ליד הבית שכבר שלח שורשים מתחת לבית, אל היסודות. והוא מאיים לעקור את הבית ממקומו. זה עץ עתיק מאוד שהיה הרבה לפני שהבית הוקם, לפני מאות שנים. הרבה דברים ידע ואהב, אבל לא אהב את הבית הזה. אני מקיא, היא צועקת עליי. למה את צועקת עליי? אני לא יכול שלא להקיא, אני חייב, ואת צועקת עליי. תפסיקי לצעוק עליי כבר. יש לה רגליים ארוכות ויפות, חלקות, שהשמש מנצנצת עליה. יש לה עיניים בוהות כמו חרוזים, וחוקרות ונוקבות כמו מסמרים. יש לה דרך להגיש את המשקה אל שפתיה כאילו היא מלכה של הרמון. אני רץ להקיא, כי ראיתי אותה. אני רץ להקיא באסלה, והיא צועקת עליי. למה את צועקת עליי? תפסיקי לצעוק עליי.