שמוליק היה לבד בדירה והיה לו משעמם, אז הוא שלף ספר מהמדף והתחיל לקרוא. אחרי שעה ומשהו הגיעה דינה. "שמוליק, מה נשמע? קניתי הרבה ירקות ופירות. עגבניות, מלפפונים, בצל, רסק, סלק, שסק, חריף, לימון ושמן זית," הוא לא ענה. היא הניחה את הדברים במטבח וסידרה אותם, ושתתה כוס גדולה של מיץ שקדים. הוא לא ענה. גם כשהיא דיברה אתו, הוא לא ענה. אז היא ניגשה לסלון לראות מקרוב מה המצב. הבן-אדם היה צפוד בתוך הכורסה, קורא ספר בריכוז תהומי, כל פניו שטופות דמעות והוא ממרר בבכי. "שמוליק!" היא נבהלה, "מה קרה, מה כתוב בספר?" הוא הביט בה בעיניים מוכות ייסורים "זהו, שזה נורא, זה ממש נורא. זוועה," "מה?" "לא ידעתי שזה יכול להיות ככה," "מה? מה קרה?" "אני קורא בספר יותר משעה, ולא מבין כמעט אף משפט," הוא אמר וייבב. "איזה ספר זה?" "מה זה משנה," "זה ספר מסובך?" "לא, אבל כן בשבילי. נדפק לי הראש, דינה," היא הביטה עליו בתדהמה גדולה, ואז שמה לב לשלל המשקאות על השולחן והתחילה לצחוק. "מה מצחיק?" התגונן שמוליק, "את צוחקת עליי? אני הפכתי טיפש ואת צוחקת עליי?" "אתה לא הפכת טיפש, שמוליק יקירי. אתה פשוט שיכור על כל הראש. אף-אחד לא יכול לקרוא במצב כזה," "אני לא שיכור," "'תן לי להריח את הפה שלך... איח, ריח של מסבאה. אתה כל-כך שיכור, שאתה אפילו לא יודע ולא זוכר שאתה שיכור," שמוליק הסתכל לאן היא הביטה וראה את המשקאות. "שתיתי רק... רק... מה, דינה, שתיתי את כל זה?!" "כן," היא גיחכה, "לגמרי," וואיי, אני מסטול לגמרי, עכשיו אני מרגיש ומבין כמה אני מסטול..." "בגלל זה לא יכולת לקרוא. תנסה מחר. עכשיו אני אכין לנו אוכל ונאכל כמו אנשים גדולים." "אנחנו באמת אנשים גדולים," "אבל לא אחראיים, אה?" היא אמרה באירוניה וניגשה למטבח.