"איפה את?" "כבר באה," "איפה את?" "כבר באה," "איפה את?" "כבר באה," שמוליק היה לבדו בדירה. הבדידות אכלה אותו. הוא הרגיש כאילו אזיקי מתכת כובלים את רגליו, וכאילו גופו רוצה להשתולל ולצרוח. הוא לא יכול בלי אהבה! שוב הוא צלצל אליה, "איפה את?" "כבר באה," "טוב," יושב, חושב, קם, יושב, מנסה לחשוב, קם, הולך, חוזר, מדליק טלוויזיה, מכבה טלוויזיה, שם מוזיקה, מחליף מוזיקה, מכבה מוזיקה, הולך למטבח, סוגר מקרר, פותח מקרר - ושוב סוגר. "איפה את?" "כבר באה," יושב, קם, יושב, מביא סכין וחותך את עצמו. היא באה. "שמוליק, אלוהים! מה עשית לעצמך!" "לא יכולתי להיות לבד," "אמרתי לך שאני כבר באה! מה, אתה מפגר?! בוא אני אטפל בזה," "אני רוצה לדמם," "שתוק!" היא טיפלה לו בחתך והוא שתק. פתאום אמר - "עם מי היית?" "לבד," "מי זה הלבד הזה," "רק אני," "רק אני טוב במיטה?" "מה?" "גמרת?" "לא הייתי עם אף-אחד, שמוליק! רק אני! רק אני!" "הוא יותר יפה ממני?" היא סיימה לטפל בו בחתך והסתובבה בדירה בעצבנות. שמוליק קם והחל לנפץ דיסקים. "שמוליק, לא הייתי עם אף-אחד! אף-אחד! רק אתה!" "אה," גיחך שמוליק, "קוראים לו אתה," היא תפסה בראשה, "תפסיק לשגע אותי!" "טוב," הוא אמר ושתק רגע, ואז לבש את הג'קט. "לאן אתה הולך?" "יש איזה אחד הרגיז אותי, זו הזדמנות טובה לכסח לו את הצורה," "למה?" "כי אני עצבני," "שתוק! 'שב!" "לא רוצה!" "'שב אמרתי!" הוא ישב. "'שמע שמוליק... מתוק. אין, אני אגיד לאט ואחזור. אין, אף, אחד, חוץ, ממך. זהו. אין אף-אחד חוץ ממך. רק אתה. רק אתה. אתה!" היא הצביעה עליו. "איך קוראים לו?" "קוראים לו שמוליק!" "גם לי קוראים שמוליק," "זה אתה!" שמוליק שתק. הייתה דממה קורעת שפרמה את האוויר. שניהם לקחו אוויר. שמוליק התעשת ראשון - "טוב, סליחה שהייתי כזה מפג..." דינה סטרה לו בפתאומיות, כאילו כף ידה הייתה אקדח. "איך אתה מעז לומר שאני הולכת עם אחרים כשאתה הגבר שלי?!" היא אמרה בזעם, "אני נראית לך זונה? שמתפרפרת עם כל אחד שיש לו זין? זה מה שאתה אומר, שמוליק? שאני זונה?" "לא..." "כי זה מה שאתה אומר," "לא..." היא הרגישה שהיא עומדת לבכות ופנתה לחדרה. "אני רוצה להיות קצת לבד," היא אמרה, נכנסה לחדר וסגרה את הדלת.