רגליים על הרצפה, בן-אדם! אתה חושב שאתה יכול לעוף? תזכור שאתה בן-אדם, בן-אדם! אני לא בן-אדם, חשב מיכה כשעודו יוצא ומשוטט ברחובות, אני אל, הם לא מודעים לכך, וזו בעיה שלהם, לא אכפת לי. ברחוב דהרה מכונית שאמורה הייתה עתידה בוודאות לדרוס למוות גור חתולים מסכן. מיד מיכה עצר את הזמן, המכונית קפאה וכל העולם. הוא לקח את הגור הקפוא והניח אותו על המדרכה ואז שחרר את הזמן. המכונית והנהג בה המשיכו כמו כלום, וגור החתולים התבלבל רגע איך הגיע בשבריר רגע ממקום למקום. גור החתולים הביט על מיכה והבין. לפעמים חיות מבינות יותר מבני-אדם. הוא ליקק את אצבעותיו של מיכה כשמיכה רכן אליו, ומיכה ליטף אותו והמשיך לשוטט. הוא סובב את כל השכונה וכל השכונות שמקיפות את השכונה וכל השכונות שמקיפות את השכונות שמקיפות את השכונה. הוא אהב ללכת. כשהגיע הביתה שלו התפשט עד עירום ונכנס למקלחת, ואז ניחם את עצמו בכמה סיגריות וקפה. לא היו לו רעיונות איך להמשיך את הערב, רז הוא גלש בטוויטר והעלה תמונות מטרידות, אבל לא כאלו שהיו מצנזרים אותם. הוא שנא את המין האנושי למרות שהמין האנושי תמיד אמר שהוא אוהב אותו. אבל מילים לחוד ומעשים לחוד. המין האנושי לא אהב אותו בשיט, והיה כפוי טובה, רומס זכויות, מזלזל וצבוע. הוא התנחם שוב במחשבה שלא יחיה לנצח, ויעזוב את ביב השופכין הזה שנקרא עולם יום אחד. הוא עבר כבר הרבה יותר ממחצית חייו, וזה טוב, לא נשאר כל-כך הרבה זמן. מה גם שהוא מעשן וזה יקצר את חייו עוד יותר. הוא לא פחד למות. אמו עישנה עד שמתה. הוא לא הבין את האנשים, למשל חולי הסרטן, שמנסים להיאחז בחיים בכל כוחותיהם. הם לא יודעים כמה נפלא הוא המוות. המוות הוא כמו סוכר, כמו גן-עדן רוחני, והכול בו טוב. רק בעולם האווילי הזה הדביקו לא תדמית לא טובה, בלשון המעטה. מטוסים חלפו מעל גג ביתו בדרך לאימון לחימה, ועייפות תקפה אותו, או ניחמה. הוא נכנס למיטה וחלם על אלף מאהבות שבאמת מבינות אותו ושקע לשינה רכה ונעימה. כשהוא יישן הפציצו לו את הבית, אבל הוא לא הספיק להתעורר ומת במיטתו תוך כדי שינה. אחרי מותו הקיפו חתולים את הבית ההרוס, והחלו למצוח ניצנים של נרקיסים ו-ורדים. קשת בענן נמרחה על השמיים והיה טפטוף של גשם. לקח למישהו מהם מהאנשים שמכירים אותו שבועיים להבין שהוא מת, וגם אז הם פטרו את עצמם במילים כמה הוא היה טוב ונפלא. מילים רבות של כלום שלא נאמרו ולו פעם אחת כשהוא היה בחיים.