ביום שישי נסגרו השמיים והמטירו גשם. ילדה הלכה יחפה לביתה ממגרש המשחקים. שמוליק ארגן את התיק שלו לקראת הנסיעה לתאילנד. הזהירו אותו שיש שם גברות שהם אדונים. בערוץ רדיו הייתה מוזיקה ים-תיכונית שמחה ויפה, הוא הרגיש טוב ומוחו פעל היטב. הוא ייחס זאת להפוגה הארוכה שלו מאלכוהול שעדיין לא נגמרה. דינה דפקה בדלת והוא פתח לה, היא חיבקה אותו חזק ורצתה לבדוק אם הוא ארז היטב, כלומר לא שכח דבר. היא ציינה שהוא שכח נייר טואלט למקרה חירום והלכה לעשן במרפסת הפונה אל ההרים. הוא הידק וסגר את התיקים והצטרף אליה לסיגריה. ואז היא אמרה. "אני לא אהיה פה כשאתה תחזור, כי ענק חד-קרן חטף אותי ממרדפי החקירות בקייב, והוא מאיים על משפחתי אם לא אבצע משימה. עליי לחצות את גבולות האויב לעמקי שכונות העוני ולהביא משם את הבירה הטובה ביותר שיש. אחרת יהיה אסון גדול בו אף נשמתי בת האלמוות לא תוכל להתאושש," שמוליק הקשיב לה בכובד ראש והנהן. "כל אחד צריך לעשות מה שהוא צריך לעשות, דינה. את יודעת את זה." "כן," היא אמרה, "והם גם אמרו לי לרצוח אותך," "כל אחד צריך לעשות... מתי? לפני או אחרי שאני נוסע?" "מיד, ממש ברגע זה," "אז ל-מה את מחכה?" "אני אוהבת להתמהמה," היא אמרה. "אני אוהב נשים שמתמהמהות," הוא אמר, "זו הסיבה שהתאהבתי בך, וגם אמרתי לך את זה, זוכרת?" "כן," היא אמרה, "ועד היום אני מתמהמהת, שמוליק, באמת," "לכן אני עדיין אוהב אותך," "אבל..." פניה הרצינו והיא זקפה את ראשה אל הרוחות, "לכל התמהמהות יש סוף, הרי אי-אפשר להתמהמה לנצח, אחרת מה שמתמהמהים בשבילו - כלל לא נעשה," "נכון," אמר שמוליק, ולא הבין מה זה קשור. "מה הקשר?" הוא שאל. "שאני התמהמה והתמהמה והתמהמה, אבל לבסוף אהיה חייבת לרצוח אותך, זה בלתי נמנע," "אני מבין," "ולכן עליך להתכונן לזה ולהיות מוכן לזה ולהגיד לי בדיוק מתי הרגע המתאים," "למה?" "כי אני רוצה שיהיה לך מוות נעים ככל האפשר," "למה?" "כי אני אוהבת אותך," "למה?" "דדדדיייי..." היא צחקה ומרפקה אותו, "חלאס עם הבדיחות, זה רגע רציני," "רציני מאוד," כן," היא הרצינה אפילו, "תגיד לי מתי ואיך, ואני אהיה מוכנה לעשות זאת בעדינות ככל יכולתי," "לעשות מה?" "לרצוח אותך," "אההה... 'תני לי רגע," הוא הדליק עוד סיגריה והרהר במשך זמן רב, ולבסוף אמר - "אם אני עומד למות, כדאי שתדעי עליי משהו לפני שאני מת, משהו שלא סיפרתי לך," "מה?" "אני לא בטוח שתאמיני לי," "מה?!" "טוב, ובכן... העניין הוא שהמוות לא מפחיד אותי, והוא לא אמור להפחיד גם אותך... מהסיבה ששנינו כבר מתים," "וואלה?" "וואלה. לפני הרבה זמן לפי תחושת הזמן שלנו, אני קפצתי מהגג ואת קפצת אחריי," "רגע... מה עשינו על הגג?" "צפינו בכוכבים," "ולמה קפצתי אחריך?" "כי את אוהבת אותי בטירוף, וחיים בלעדיי הם לא חיים," "אההה... ולמה אתה קפצת?" "כי ראיתי פרח נוצץ באור הירח למטה ורציתי לקטוף לך אותו," "אז..." "אז קפצתי כדי להביא לך אותו," "ולא חשבת שתמות?" "לא, הייתי מסומם," היא שתקה. "גם את היית מסוממת," הוא אמר. "אז אם שנינו מתים..." היא אמרה, "הרי אין סיבה לרצוח אותך, ואין לי שום סיבה למלא את המשימה," "כן, נראה כך," "אז למה אתה נוסע לתאילנד?"