איזה יום מסריח... חשב סטן בעוד יושב בתוך הזרע של עצמו ועדיין נחרד מסרטון הסאדו שראה. זה מסריח שאני גומר מכזה גועל נפש, מה, אני סוטה? הרהר סטן בינו לבין עצמו. אבל הוא לא הרהר הרבה זמן, כי הוא לא היה מהמהרהרים. הוא פתח פחית בירה עם טעם של שתן וגומי, ושתה ועישן והקשיב למוזיקה. אולי אני צריך לפתוח את החלון, חשב סטן. אבל החלון היה כבר פתוח. מתי פתחתי את החלון, תהה סטן. בזמן האחרון זה קורה לו הרבה, שהוא עושה משהו ושכח שעשה. טוב שפתחתי את החלון, הוא חשב, למרות שאני לא זוכר שפתחתי אותו... "אני פתחתי אותו!" הוא שמע קול. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, ולא ראה אף-אחד. "אני ממש פה!" אמר הקול. אבל סטן עדיין לא ראה אף-אחד. "איפה אתה, בן-זונה מזדיין..." סינן סטן. "בראש שלך," אמר הקול, "בראש הקטן, השיכור והממורמר שלך," חרא בלבן. "אז תצא מהראש שלי, מאדרפאקר," "לא," "למה?" "כי אני זה אתה," כוסומו אלף פעמים, מה זה אומר? "אני האיש הקטן שיושב לך בראש, מביט מה אתה עושה ואומר וחושב, ומשתומם," "אה, אתה המשתומם," הבין סטן. "כן, המשתומם זה אני," ענה הקול. "על מה אתה בדיוק משתומם?" שאל סטן. "עליך," אמר הקול, והוסיף - "ועל כל מה שאני רואה ושומע," "באמת יש על מה להשתומם," אמר סטן, וגם חשב את זה, "אבל למה להשתומם אם אפשר לא להשתומם?" "כי אני השתומם, אני התימהוני, אני הילד הקטן, אני הנשמה העתיקה מאלפי גלגולים, אני שורש הנשמה, אני זה שלא מבין מה אתה עושה פה ולמה, אני - אתה," יש לי הרבה גומי לשתות כדי להבין מה הדבר הזה רוצה... חשב סטן. "אני לא איעלם, לא עם גומי, לא עם סיגריות, אפילו לא עם סמים," אמר הקול, "להפך, אני רק אתחזק," "והחוזק הזה שלך, מה הוא יביא?" "הרבה שלוות נפש," אמר הקול, "כי אתה תחפש תשובה," "תשובה ל-מה?" "לשאלה הגדולה - למה?" אה, השאלה הגדולה, למה. תמיד הוא שאל למה. עוד כשהיה קטן יותר, וגם כשגדל. אולי הקול בסדר, הוא יגרום לו לקבל תשובות על ה-למה. "אז תגיד לי," אמר סטן בשקט, - "למה?" הייתה שתיקה, ואז - "ככה!" אמר הקול וצחק. "קול בן-זונה, בוא לפה, אני אפרק אותך!" "בראש שלך, בראש שלך," אמר הקול, ושתק.