הרחוב היה ריק. ראיתי את הדרך מתקדמת עד הגן הציבורי והכיכר במרכזה. גם הגן הציבורי והכיכר היו ריקים. צבועים לבן על האספלט השחור. הנפתי את מקלי והלכתי בעזרתו לכיוון הגן, כשאני מביט סביב ומשתהה היכן נעלמו האנשים. אמרו לי שהייתה מלחמה אכזרית בין מדינה בשם קורונה לבין שאר יושבע תבל והמדינה הקרויה קורונה ניצחה, ומחקה את רובה המוחלט של האוכלוסייה בעולם. אני לא ידעתי את כל זאת עד שסיפרו לי. שנים הייתי בבית לבדי, לא ראיתי טלוויזיה ולא שמעתי רדיו, גם באינטרנט לא השתמשתי, ולכן לא הייתה לי אפשרות לדעת. הייתי עסוק בכתיבת זיכרונותיי במיטה ובשינה, וגם באכילה וצרכי קיום שונים. כאילו שלמישהו אכפת מהזיכרונות שלי. לאף-אחד לא אכפת, אבל היה לי כיף לאונן על העבר, זה עשה לי לגמור. ברגע שכתבתי את המשפט האחרון ואת המילה האחרונה וקבעתי נקודה בסוף משפט - החלטתי לצאת לרחוב לשם שינוי כדי להזכיר לעצמי שיש עוד אנשים ואני לא היחידי ביקום. בדרך על המדרגות פגשתי את סוניה השכנה שהזדקנה נורא וגם שכבנו פעם אחת לפני הרבה מאוד שנים ברגע של בדידות הדדית רגעית, אבל לא דיברנו על זה, הנושא הביך אותנו. היא פגשה אותי במדרגות, היא פתחה את הדלת כדי לראות מי יורד בחדר המדרגות. היא אמרה שהיא נורא הופתעה לראות אותי, כי היא חשבה שאני מת מזמן בביתי ונורא שמחה שגופי חי ויצאתי כדי לראות חיים. היא עדכנה אותי במלחמת האנושות נגד מדינת קורונה ואמרה שהאנושות הפסידה ומעט מאוד אנשים נשארו בחיים. כמובן שלא האמנתי לה, כי היא פסיכית וגם משוגעת וגם מטורללת ותמיד הייתה. אך כשיצאתי לרחוב וראיתי את הדרך הריקה נמשכת עד לגן הציבורי והכיכר שבתוכה, שגם הם היו ריקים, חשבתי שמתוך הטירוף אולי היא אמרה משהו שיש בו מן האמת. לכן הנפתי את מקלי ולהלכתי בעזרתו לכיוון הגן, כשאני מביט סביב ומשתהה היכן נעלמו האנשים. ידעתי שמחשבתי מתעתעת בי מדברי הטירוף של סוניה, שפעם הייתה יפה ופראית מאוד וידעה להשתולל במיטה כמו נמרה, וידעתי שבוודאות שאני אכן אפגוש נפש חיה. וזה אכן קרה, פגשתי נפש חיה - יונה אחת אפורה שישבה על אדן הספסל שאני ניגשתי אליו וישבתי בו. הבטתי ביונה והיונה הביטה בי. קדתי לה קידה והיא קדה קידה לי. חייכתי אליה חיוך רפה, אבל היא לא חייכה בחזרה, כי יונים לא יכולות לחייך. שאלתי אותה מה קרה בהיעדרי, אבל היא לא ענתה כי יונים לא יודעות לדבר. ישבתי שעות על אותו ספסל, פעם אחת קמתי ממנו להשתין בשיחים, וכל אותו הזמן לא פגשתי נפש חיה. לא אדם ולא בעל-חיים. חוץ מהיונה שמזמן פרחה ועפה לה. קוננתי כי לא יהיה מי שיקרא את זיכרונותיי, אך הפסקתי לקונן כי ממילא לא היו קוראים את זיכרונותיי. לאף-אחד לא אכפת מהזיכרונות של פלוץ אחד זקן. אז חשבתי שאם במילא הם לא היו קוראים את זיכרונותיי, אז טוב שהם מתו, כי הם לא מועילים לי. ישבתי לבד עד רדת החשכה ואז פניתי לדירתי כדי לאכול קרמבו. במשך עשרות שנים לא אכלתי קרמבו והחלטתי שהגיעה העת.