אימא שלו הייתה שרמוטה, אבל הוא לא היה שרמוט. הוא רק רצה ללכת לבית הספר וללמוד כמו ילד טוב בשביל שייצא ממנו משהו. הוא היה מתעורר עם שעון מעורר, רוחץ פנים, מתלבש, מכין לו משהו לאכול. ויוצא עוד לפני שאימא שלו התעוררה, כי לאימא שלו לא היה אכפת מכלום, אפילו לא מעצמה. הוא היה שקט מאוד בכיתה, אבל למד היטב והקשיב היטב ופתר את כל התרגילים ועשה את כל העבודות. וכשהיה חוזר הביתה אחרי הצהריים, אימא שלו אפילו לא ידעה איפה היה, והיא לא שאלה והוא לא אמר. בבית הספר ילדים ניסו להוריד לו את הערך העצמי, שהיה נמוך ממילא. הבנות היו מתנהגות כלפיו בהתנשאות ובחוצפה, והבנים ניסו להראות לו שהם יותר גברים ממנו, ויותר חכמים ונבונים ממנו, ויותר טובים ממנו בכל דבר. הוא היה מביט בפנים המתריסות של הבנים והבנות, העזות מצח והחצופות, ושותק. והם פירשו את זה כחולשה, והיו מחייכים לעצמם, כמה אנחנו יותר טובים, כמה אתה עלוב לעומתנו. אפילו המורים והמורות היו מתנהגים אליו בצורה נייטרלית. אמנם הם לא לעגו לו ולא התעלמו ממנו, אבל מעולם לא פרגנו לו ולא נתנו לא הרגשה שהוא מישהו שצריך להתייחס אליו ברצינות. בבית הוא היה לומד, גם מה שהמורים והמורות לימדו, וגם דברים שלא למדו בבית הספר. לא היה לו אינטרנט, כי אז זה לא היה קיים, אבל הוא חסך כסף, וקנה ספרים על נושאים שונים, בכל תחומי החיים, ולאט-לאט ככה שהתבגר הנושאים של הספרים הפכו כבדים ומעמיקים יותר, עד שהוא ידע כמעט כל דבר על כל דבר. אבל רק בתיאוריה. אימא שלו נפטרה ביום הולדתו התשע-עשרה, והוא החל למרוד במסגרת הצבאית. לחצו אותו לקיר כמו ספוג, וניסו לסחוט ממנו את כל המיץ. אם לומר פשוט וקל - ניסו לגרום לו להתאבד, גם החיילים האחרים וגם המפקדים. אבל רוחו הייתה חזקה יותר מהתעלולים שלהם והוא גם היה חכם יותר, ולא שיחק את המשחק שלהם. הוא פשוט סירב לעשות מה שהם אומרים. חצי שנה בכלא צבאי, והוא השתחרר הביתה. הבית היה ריק, כי אבא לא היה מעולם, ואימא הייתה רק בגוף, ועכשיו גם זה לא. הוא היה צריך לארגן את החיים שלו בדרך עצמאית. הוא מצא עבודה, למד מקצוע גם באופן מעשי, ועזב את העבודה כדי לעסוק במקצועו. עם השנים המועטות יצא לו שם של בעל מקצוע מעולה עם יחסי אנוש מצוינים, והוא פתח עסק, השקיע בו עבודה וזמן, והעסק התרחב עד שבגיל ארבעים הוא היה עשיר מאוד, אבל בלי אישה ובלי ילדים. משבר גיל הארבעים הביא אותו לפרוש ממירוץ הקריירה וללמוד קבלה. הוא נרשם לישיבה, אפילו גר שם, גידל זקן וחבש כיפה, והיה שומר מצוות שבמעשה ומצוות שבלב. כספו הספיק לו לכלכל את עצמו ברווחה יחסית, ובגיל שישים הוא החל ללמד בעצמו. החיים היו ריקים ומלאים באותה העת. הוא לא היה כוכב עליון, אבל הוא הגשים את כל רצונותיו הקטנים. עכשיו הוא בן תשעים, יושב בחדר קטן, כותב ספרי הגות שכל רווחיהם הכספיים למטרות צדקה והפצת תורת ישראל, ומחשב את קיצו לאחור, כמו החתולים. זו לא החמצה מבחינתו, אלא ניצחון במשבצת שלו.

משבצת.