שלום, אני מוריס. היה לי אפרוח, אפרוח חמוד. כל הלילה והיום הייתי משכיב אותו לישון, וגם משחק אתו וקונה לו אוכל טעים. בא בוקר, בא יום, והוא כבר לא רצה לישון. "לא רוצה לישון!" אמר האפרוח. אז הרגתי אותו בחניקה ויצאתי בחדווה לקבור אותו בגן המשחקים, בארגז החול. חפרתי קצת בארגז החול, וילד התקרב אליי, הוא הביט בי בעניין. "אתה לא יכול לקבור את האפרוח שלך כאן!" הוא אמר בטענת שווא. "בטח שאני יכול," אמרתי. "אבל החתול של דינה קבור כאן, ואם תקבור את האפרוח כאן, החתול של דינה יאכל לך את האפרוח," חשבתי על זה. "טוב, אני אקבור את האפרוח בצד השני של ארגז החול," ניגשתי עם האפרוח לצד השני של ארגז החול והתחלתי לחפור. "אתה לא יכול לקבור את האפרוח שלך כאן!" אמר הילד שוב בטענת שווא. "בטח שאני יכול," אמרתי. "אבל גור הכלבים של דני קבור כאן, ואם תקבור את האפרוח כאן, גור הכלבים של דני יאכל לך את האפרוח," כבר התייאשתי. "מה אתה מציע לעשות?" שאלתי את הילד. "הילד חשב וחשב ואז הגיע לרעיון - "בוא איתי," הוא אמר. הלכתי אחריו מרחק של שתי רחובות, והגענו לבית קטן שטוף שמש. בפתח הבית היה עציץ. צמחו בו רקפות וכלניות. "אתה יכול לקבור את האפרוח שלך כאן, האפרוח ייהנה מאוד מ-ריח הפרחים, מלמטה," "אבל העציץ הזה בטח שייך למישהו," טענתי, "ואולי הוא לא מסכים," "העציץ שייך לדודה שלי רוחמה, והיא תמיד מסכימה, לכל דבר," חשבתי על זה, "טוב," אמרתי, וקברתי את האפרוח בעציץ. אחר-כך הלכתי הביתה שלי וישבתי על האפרוח שבעה. בתום השבעה הלכתי שוב לעציץ של הדודה של הילד להתייחד עם זכרו של האפרוח. הופתעתי מאוד כשראיתי שבין הרקפות והכלניות, צמחו ופרחו בעציץ של הדודה רוחמה של הילד - הרבה אפרוחים, והם קרקרו ואמרו - "תאכיל אותי, מוריס,"