הגעתי לבית המקולל. הכלב קיבל את פניי בנביחות והזלת ריר של זעם. צלצלתי בפעמון והיא פתחה את הדלת. "הוא כל הזמן מקלל אותי ומרביץ לי," היא אמרה בקול זעקה, "כל מה שאני עושה - לא בסדר. כל מה שאני עושה - מרגיז אותו," "אז תפסיקי לעשות דברים שמרגיזים אותי," אמר האיש האפל בפינה. "אי-אפשר לעשות דברים שלא מרגיזים אותך, הכול מרגיז אותך, הכול," היא צווחה. הסתכלתי על האיש, הוא לא נראה אדם מסוכן. פנים עגולות, שפם קטן, בלורית של במבה וגוף מלא. ניגשתי אליו. "תשמע, כדאי שתגיד לה..." הוא לא גמר את המשפט, כי שמתי לו סכין בלב. הוא נפל מת. "מה עשית, מה?" היא צעקה נסערת. "אני חושב שכדאי שתבואי איתי, כי המשטרה תחשוב שאת עשית את זה," אמרתי בשקט. "אבל אני לא עשיתי את זה," היא ייבבה. "אבל המשטרה תחשוב ש-כן," לקחתי אותה אחרי שעזרתי לה לארוז במהירות כמה דברים, ושלחתי אותה במטוס לקנדה. ראיתי מהטרמינל את המטוס ממריא והדלקתי סיגריה של סיפוק. עוד עסק ביש נפתר בצורה מושלמת. פניתי לשער היציאה מהטרמינל ואז ראיתי אותה. "מה את עושה פה?" שאלתי מופתע ותמה. "לא יכולתי לנסוע לקנדה, מה אני אעשה בקנדה, אני בכלל לא יודעת אנגלית או צרפתית," "וספרדית?" "גם לא," "אז אני אטיס אותך למרוקו," היא פתחה עיניים גדולות - "מה יש לי לעשות במרוקו, מה?" "תמכרי כעכים, תמכרי את גופך, מה אכפת לי, את לא יכולה להישאר כאן," "אני מעדיפה למות," "בואי נדבר על זה בשירותים," לקחתי אותה לשירותים והושבתי אותה על האסלה. "את צריכה להשתין?" שאלתי אותה. "לא," היא ענתה. "את צריכה לחרבן?" שאלתי אותה. "לא," היא ענתה. חנקתי אותה בידיים חשופות. סגרתי את התא ולקחתי שלט "שירותים לא תקינים" מהתא הסמוך, ותליתי על התא שלה. יצאתי מהשירותים ומנמל התעופה ותפסתי מונית לתל-אביב. "יום קשה?" שאל אותי נהג המונית. הדלקתי סיגריה והבטתי בנוף הנוסע. "יום רגיל, שום-דבר מיוחד," עניתי והדלקתי סיגריה.