ישבתי עם כוס בירה. שתיתי, מנגן באורגן. נזכרתי, איך היא אמרה לי שהיא אוהבת רק אותי, ותוך שבוע לא רצתה לראות פניי. ישבתי, שתיתי, לא היה לי משקה חזק יותר. נזכרתי שהיא אמרה שאני לא גבר, אלא "קוקסינל". היא השתמשה במילה הזו. הביטים באורגן לא הסתדרו לי, המנגינה יצאה צולעת וצורמת. את המנגינה הזו לא אשמור בזיכרון של האורגן, לא רוצה לשמוע אותה עוד, אבל ממשיך לנגן. זוכר את המבט המאוכזב שלה, הריק. כאילו היא לא מכירה אותי כבר. כאילו היא לא יודעת מה עשתה איתי עד עכשיו. וכל החוטים הסתרים, והיו הרבה, עם כל הסודות הגלויים וסמויים, נחתכו בבת-אחת, כאילו ירדה עליהם סכין. אני שמעתי שהיא אמרה שאני השתנתי, אבל היא זו שהשתנתה, וחיפשה משהו אחר. היא זו שהאהבה בלב שלה כבתה, לא בלב שלי. היא זו שכמו התעוררה מחלום, או נכנסה לחלום, ובמציאות החלופית של הראש שלה והרגש שלה - אני לא תפסתי מקום. גמרתי את כוס הבירה השלישית וקמתי מעם האורגן בלי לכבות אותו. הלכתי סהרורי, השתנתי מתנודד בשירותים. לא הורדתי את המים. שטפתי את הידיים בלי סבון. הטלתי את עצמי על הכורסה מול הטלוויזיה, אבל את הטלוויזיה השארתי כבויה. קיללתי אותה, קיללתי אותה נמרצות, קיללתי אותה בזעם. שטחתי לפניה את כל טענותיי והוכחתי אותה שוב ושוב. קולי גבר מקול בראש למלמול חרישי, ואז לדיבור ואז לצעקות. הצעקות שלי מילאו את כל הבית על הגבעה. הוא הגיע לאוזניים מבחוץ של ילדים שבהתחלה היו נדהמים, ואז צוחקים, ואז החלו לזרוק אבנים ולנפץ לי זגוגיות חלונות. זה מגיע לי, צרחתי עליהם, תהרסו את הבית, תהרסו את הבית הארור הזה. והם צחקו ורימון עשן נשלח בצורה נקייה דרך החלון ונחת באמצע הסלון. הבטתי בו באימה, כי לרגע חשבתי שזה רימון נפץ. אבל הוא העלה עשן והסתובב סביב עצמו כמו פורפרה ובמהרה התחלתי להיחנק. כיסיתי את פי ואפי בחולצתי והגעתי אל הרימון עשן והשלכתי אותו החוצה. רק כבר כל הקירות והרהיטים הפכו מלאים פיח, והאורגן שלי פתאום התעורר מעצמו, כי לא כיביתי אותו, וניגן מהזיכרון את אותה מנגינה זוועתית שניגנתי כשהייתי שיכור. תפסתי מערוך, התפרצתי לחדר, והכיתי אותו נמרצות. הוא צרח ונדם. ואז הייתה רק הרוח, רוח הערב, שנשבה דרך החלונות המנופצים כשהשמש שקעה.