הבן זונה השרמוטה... אני אשטוף את הצלוחית של הגבינה, שהיא גם צלוחית וגם קופסה עם מכסה, כי הבן זונה השרמוטה אוכל כמו חזיר, ואף פעם לא שוטף אחרי שהוא אוכל. הגבינה נדבקה לצלוחית חזק, אני לא מצליח להוריד אותה, אם היה לי בן נורמלי ולא כזה מטומטם החיים שלי היו נראים אחרת, היה לי קצת נחת בכל החיים הקשים והמטורפים האלה. אבל לא, אתה מביא ילדים, אתה דואג להם, והם בזים לך ומחרבנים לך על הראש. ובמקום להכיר תודה שהם בכלל קיימים, מה הוא אומר לי? לא ביקשתי ממך להביא אותי לעולם, הוא אומר לי. אתה רצית ילד כמו שאדם רוצה כלב, ועכשיו אתה תדאג לי כי אני בכלל לא רוצה להיות כאן, אז לפחות תעשה את החיים שלי קלים יותר. ככה אמר לי הבן זונה השרמוטה, הבן שלי. יש לי כל-כך הרבה בעיות, ואני צריך לטפל בו כמו תינוק למרות שהוא כבר גדול. הכול מתחרבת אצלי בחיים, האימא שלו שהשתגעה, אחיו שהתחתן עם לסבית, נכדים שלי שאני לא רואה, והוא כזה בסוטול, לא אכפת לו כלום, רק לכתוב את הסיפורים והשירים המפגרים שלו. שקל לא ראינו מזה! למרות שהוא כותב כבר שנים. אמרתי לו תוציא ספר, תהיה בן-אדם, אמר אף-אחד לא ייקרא, וגם אם כן אני לא אקבל גמול ראוי, כי, הוא אמר, הוצאת הספרים תעשוק אותי ועוד תגיד לי מה ואיך לכתוב. הוא צודק, הבן-זונה, אני יודע שהוא צודק, אבל אני רוצה להשוויץ שיצא מהבן שלי סופר ומשורר, ולא אחד שמאונן מול המקלדת. משהו עם כריכה ודפים, והרבה דברי שבח בגב הספר. אבל הוא בז לכל זה, ועוד אומר שהדור שלי, דור הבייבי בום, פסיכופת שמירר לדור האיקס שלו את החיים בשנות התשעים. אתם לא ידעתם להיות הורים, מחנכים, הוא אמר, אתם לא ידעתם בכלל להיות בני-אדם! הוא אמר. הוא לא ספג את כל המלחמות שהפכו אותנו כמו חיות, הוא לא ידע מה זה לעמוד מול צלפים ולחשוב כל רגע אתה מת. הוא לא ידע איך זה לנסות לקיים משפחה בתנאים של שנות השמונים, אז הוא אומר לי - ל-מה בכלל הקמת משפחה? תסתכל עליי, אני לא הקמתי. הוא באמת לא הקים, אבל הוא גר עדיין עם ההורים, לא עובד, לא לומד, רק מקדיש את עצמו לכתיבה, מה הוא קורא אמנות. מה הבעיה לכתוב, אני יודע לכתוב עוד כשהייתי ילד קטן, בכיתה ג', כל אחד יכול לכתוב, רק צריך לדעת קרוא וכתוב. אבל הוא אומר לא, זו אמנות, ואם כל אחד יכול לכתוב, בבקשה, תכתוב יצירה. ואני מחזיק את הדף עם העט ולא יוצאת לי מילה אחת כתובה. והוא אומר לי רואה? לא כל-כך קל, אה?