היא יושבת חרש במרפסת
מניחה לעננים לנדוד מעליה
והגשם סוחף והגשם כבד
מרטיב את לשד עצמותיה

היא אומרת שטוב למות בשקט
בעודך במיטה חמה
מנגינה נעימה, רכות מדהימה
רגעים קדושים שבאים זה אחר זה כמו חרוזים,
בהם יש סליחה על הכול

כשהיא מתכרבלת בין השמיכות
בתוך המיטה שוקעת
כבדה עד בלי די ללא לאות
כמו הפכה סלע ענק
מים נוחתים עליה ומחליקים את זיזיה

בפעמים ההם שהייתי אדם
לפני שהפכתי המוות הרך שלה
המוות המנחם
שפעמים שעוד הבטתי בפניה,
וחיפשתי סימנים בעיניה
כעת אני מביט היישר אל תוך נשמתה.