התברר לו שלא אוהבים אותו. הוא ידע את זה קודם, אבל הפעם קיבל הוכחה. אחת הילדות בכיתה מנתה לפני חברה שלה את הבנים שהיא לא אוהבת והוא היה ביניהם. כשהיא הבינה שהוא שמע - כבר היה מאוחר מדי, ולמען האמת - לא היה אכפת לה. הוא התייחס כאילו לא שמע, למרות שהוא ידע שהיא דעה שהוא שמע. זה מה שהוא חשב עליו כשישב כל כיסא הרוס ולא נוח בכלל, בכיתה, וכאב לו הגב, והוא חשב שלא מגיע לו כל הסבל הזה, להגיע לשיעורים משעממים, לא להבין כלום, להרגיש שהוא טיפש, לספוג עלבונות מבנים ובנות ועוד לשבת במשך שעות על כיסא ששובר לו את הגב. הוא ידע שאם הוא יחליף כיסא עם מישהו בלי שהוא ייראה - מיד הילד יגלה, וירצה את כיסאו בחזרה. לכן הייתה לו מזימה. הגיעה הפסקת עשר, עשרים דקות הפסקה. כולם יצאו לשחק ולהשתולל והוא נשאר בכיתה, עשה עצמו עסוק בסידור הילקוט. ואז כשלא היה אף-אחד בכתה, גם לא המורה, הוא החליף לכולם את הכיסאות, לכולם וכולן עד אחד, ונתן לעצמו את הכיסא הכי טוב. כשחזרו התלמידים והתלמידות הייתה המולה, "זה לא הכיסא שלי!" צעקו והתרעמו, חוץ ממי שקיבלו בטעות כיסאות טובים יותר. זה הצחיק אותו. המורה שמה לב להמולה ושמה לב שהוא מחייך והבינה, אבל לא אמרה מילה. ילדים החליפו ביניהם כיסאות, אבל עוד התלוננו ולבסוף השיעור התחיל. כשהשיעור נגמר היא ביקשה ממנו להישאר בכיתה כדי להחליף מילה. "הכיסאות האלה בכיתה נוראיות," היא אמרה, "למשרד החינוך אין תקציב לכיסאות טובים וילדים הורסים אותם מהר, כי לפעמים הם זורקים אותם בכיתה. אבל אתה ילד חכם ואני יודעת מה עשית, למרות שזה לא ראוי. אך לאור הנסיבות העלים עין." והיא חייכה חיוך קטן של חיבה. הוא לא הבין למה היא אמרה לו את זה, מלבד האפשרות להראות לו שהיא הבינה. הוא משך בכתפיו ופנה לעיסוקיו.