"מה אתה רוצה לאכול?" שאלה אותי אשתי הזקנה. אני ישבתי על הספה מול הטלוויזיה הכבויה, הרגליים היו חצי מונחות על השולחן הנמוך של הסלון, והבטתי בזעם במסך הטלוויזיה הכבוי, וחשבתי מה אני הולך לעשות עכשיו עם עצמי. "יש אורז רגיל, אורז בן-גוריון, פתיתים וספגטי," "ספגטי," אמרתי במהירות, ופניתי שוב למחשבות שלי. אולי אני אכתוב סיפור קצר על השיט שאני עובר. "יש ספגטי ברגים, ספגטי שבלולים, ספגטי קונכיות, וספגטי ארוך רגיל מספר 7," היא דקלמה את זה כאילו היא קוראת פרוטוקול משפטי. "שבלולים," אמרתי. היה שקט מטריד ועוכר שלווה, ואז היא התפרצה לסלון בצחוק היסטרי. "חחח... שבלולים וקונכיות זה אותו הדבר! אני לא מבין? אותו הדבר! איך התבלבלתי, איזה קטעים..." "כן..." מלמלתי והיא חזרה למטבח. "אז אמרת ברגים," היא קבעה מהמטבח. "שבלולים!" קראתי. "אבל זה כמו קונכיות," היא ענתה. "מה לעזאזל זו בעיה שלי?" "לא בעיה שלך, שום-דבר לא בעיה שלך, רק שלי," היא אמרה במרירות ואז שתקה. קמתי. "אני הולך לקנות בירה שחורה," "אבל יש קולה," היא אמרה, "אבל אני רוצה בירה שחורה," אמרתי, "מה זה משנה?" היא שאלה כזה, אז אמרתי - "כי בירה שחורה זה בירה שחורה, וקולה זה קולה, אילו קולה היה בירה שחורה, ובירה שחורה היה קולה, היו קוראים להם אותו הדבר. אבל יש להם שמות שונים, כי הם משקאות שונים!" "הבנתי, אתה לא צריך לצעוק," "אני לא צועק," לקחתי את הארנק ויצאתי מהבית. הכאבים ברגליים לא הטרידו אותי כל-כך. זה לא כמו בסרטים, שאיך שאני נכנס, אומר המוכר - "שלום, אדון מה שמו, מה ברצונך?" במציאות אף-אחד לא התייחס אליי, לקחתי לחם כי נזכרתי שעומד להיגמר וחיפשתי במדפי המשקאות בירה שחורה. לא מצאתי. "סליחה, איפה יש פה בירה שחורה?" "אין בירה שחורה, יש קולה," "אני רואה שיש קולה, אבל אני רוצה בירה שחורה. אולי במחסן?" "אין בירה שחורה, יש קולה," "אני רואה שיש קולה, אולי אפשר לראות אם יש במחסן בירה שחורה?" "אין בירה שחורה, יש קולה," "אבל אני רוצה בירה שחורה!" "אבל אין בירה שחורה, הנה, 'קח קולה, זה אותו מחיר." "אני רוצה בירה שחורה!" "אני אתן לך שלוש במחיר של שתיים, רק 'עזוב אותי." "טוב, אני אקח שש ואשלם על ארבע," בסדר." באתי הביתה שלי. "עוד רגע הספגטי מוכנה, שים את הבירה השחורה במקרר." הנחתי את הקולה בפינה של המטבח. "למה אתה לא שם את הבירה השחורה במקרר?" "כי קניתי בסוף קולה," "אבל יש לנו קולה!" "אני יודע את זה, יקרה אהובה שלי..." "אז למה קנית עוד קולה?" "לא הייתה לי ברירה," "איימו עליך?" "קצת," "טוב, אז שים במקרר," "יש כבר קולה במקרר," "אה, נכון" היא טפחה על ראשה.