בנגיעה ראשונה הוא הרגיש רך, ואז הפנה פניו לראות מה זה. זה היה שד, חזה, של אישה, והאישה יישנה. הוא ניסה ללכוד את הפטמה שלה בפיו כדי למצוץ חלב, אך לא היה חלב, כמה שהוא מצץ. היא התעוררה, חצי התעוררה, ובלי לשים לב דחפה, ממש הטיחה אותו על הרצפה. והמשיכה לישון. כך התינוק שיהיה לאיש קיבל נזק מוחי וגופני בגיל חודש. הוא התעורר, זה היה ים חדש. הוא התעורר כשהשמש ריקדה בווילון. הוא הסתכל על זה וזה נראה לו כל-כך נכון, עם השמש השופעת אור ותמיד חוזרת אחרי שהיא הולכת. אם אי-אפשר לסמוך על השמש - על מה אפשר לסמוך? אפילו הדבורים עוזבות את הפרחים לאחר זמן מה של עונה, אבל השמש תמיד, תמיד. הוא קם על רגליו העקומות והתנודד אל שולחן המים. היה בו כד ברזל מלא מים והם היו צוננים. הוא מילא כוס. הוא שתה. אלה המים הטובים ביותר ששתה אי-פעם, אבל תמיד בבוקר הוא חושב כך. נראה שהמים משתבחים מיום ליום. הוא הביט על ארגזי הפלא ותהה איזה זיכרון ימצא בהם. הוא הלך אליהם לאט, מתנודד, הכניס את ידו לאחד הארגזים, תפס במשהו ומשך. הדובי, הדובי הכתום המתוק הרציני בעל העין האחת. הוא חיבק אותו באהבה גדולה. הדובי שלו חזר אליו, הוא רצה אותו. הוא שם אותו במיטתו, הוא יישן עם הדובי כל לילה, וגם כל יום. הוא פנה אל עץ הדובדבן שבחצר. הוא יצא מפתח ביתו לבוקר הסוער. עננים החליפו מיקום במהירות מדהימה. הוא חשב שהוא יכול לראות את תנועת הבריאה. הוא קטף דובדבן וכל, טעים. ועוד אחד, ועוד אחד. עסיס אדום ניגר משפתיו, סנטרו, אל גופו החשוף, הוא גרגר בהנאה. הוא הסתכל סביבו, השכנים עוד לא התעוררו. כשהם יתעוררו הוא ייצא לקראתם. הוא חזר אל הבית.