בקלות אני עושה את זה, הוא אמר. אני רק מתכופף, מרים את קליפת הבננה, ניגש לפח האשפה, זורק את קליפת הבננה לפח האשפה, וזהו. אבל איך אתה יכול עם הגב שלך? התפלאתי. אני מתגבר על הכאב, הוא אמר. עדיף קצת להתגבר על הכאב מאשר שמישהו או מישהי יתחלקו על קליפת הבננה וישברו את הראש. צדיק, אתה, צדיק! אמרתי בפליאה. לא, לא צדיק, הוא אמר, רק בן תמותה רגיל עם דרך ארץ. הרהרתי בדבריו כשהלכתי חזרה לביתי. אכן, זו בסך הכול דרך ארץ, בסיסית מאוד, אבל למרות זאת היא כל-כך נדירה בארץ הזאת. דווקא בארץ הזאת. במדרגות לדירתי ראיתי על המדרגות סמרטוט פרוש שמישהי ישבה עליו ושכחה להסיר. אכן, אדם יכול להתחלק עליו, חשבתי לעצמי. למעשה - אני יכולתי להתחלק עליו. הזזתי אותו בקצה רגלי לפינה כדי שלא יהווה סכנה ועליתי לדירתי. פתחתי את הדלת, נכנסתי. איש אחד סהרורי נעמד שם והביט בי בתמיהה. מי אתה? שאלתי. מי אתה?! הוא ענה בתוקפנות. אני גר כאן, מה אתה עושה בדירה שלי, אמרתי. לא, הוא ענה, *אני* גר כאן, מה *אתה* עושה בדירה *שלי*? מה זה? הרמתי אצבע. מקל, הוא אמר. טוב, חולה אלצהיימר, אבל אין לי מושג איך הוא נכנס. אתה מרשה לי להתארח בביתך? שיחקתי את המשחק שלו. הוא הופתע, כן, בטח... רק אל תעשה בלגן. אני אשמור על הסדר, אמרתי. כל אותו הזמן ניסיתי להתחקות אחר זהותו, וכשעלה הדבר בידי יצרתי קשר עם גורמים שונים שליוו אותו חזרה לביתו ומשפחתו. השעה הייתה כבר שלוש בלילה כשהוא הלך, ואני הייתי עייף, לכן נכנסתי למיטה אחרי שחלצתי נעליים, ונרדמתי בבגדים. לאחר מספר ימים ראיתי את הצדיק עם גבס על מקל. מה קרה לך? שאלתי בפליאה. התחלקתי על קליפה של בננה, הוא אמר.