זה קרה באותו הלילה. הסתכלתי במראה וראיתי ששיער הזקן שלי נושר. מיד החלטתי להתאבד. אנשים מתאבדים על פחות מזה - דיכאונות, התעללויות, עוני, השפלה, חרם, חוסר אונים, הרגשה שהשמיים נופלים. אז אם על שטויות כאלה הם מתאבדים, אני לא אתאבד אם יש לי נשירה בזקן? בטח התאבד, ובגאווה. מיד חיפשתי חבל לתלות את עצמי. הדבר הכי קרוב שמצאתי זה המאריך חשמל. אז דפקתי מסמר בקורה שמעל הכניסה לסלון, הכנתי לולאה מהמאריך חשמל, מיקמתי אותה על המסמר. עליתי על כיסא וקפצתי. אבל הגעתי לרצפה ולולאת מאריך החשמל עוד על צווארי, הגורל לועג לי. כאבה לי כף הרגל בגלל הנפילה וזו עוד סיבה גדולה להתאבד. לכן אמרתי אני אעשה את זה בקלאסה על בטוח - התלבשתי יפה כדי שאגיע לקבר חתיך, ויצאתי צולע בגלל כף הרגל לחפש גג גבוה לקפוץ ממנו. הייתה גבעה או הר יותר נכון, וצמוד להר מבנה סופר-מרקט ענקי. על הסופרמרקט היה גרד שחקים. עליתי על ההר, עליתי על הגג של הסופרמרקט לרגליי גורד השחקים, והבטתי למטה מגג הסופרמרקט. מספיק גבוה בהחלט, לסופרמרקט הזה יש בטח הרבה קומות בפנים, כלל מחסנים ומשרדים. זה טוב לי כי זה הופך את הסופרמרקט יותר גבוה. הגג של הסופרמרקט היה גם רחבת הכניסה לגורד השחקים שבנו על הסופרמרקט. לא היו אנשים, אבל איש עבר להיכנס לבניין. הוא הביט בי. הוא התקרב אליי. שאלתי אותו מה הוא רוצה. "אתה מתכוון לקפוץ?" הוא שאל. "בוודאי," עניתי. "יש לך מצנח?" הוא שאל. "ל ידעתי שצריך," אמרתי. "בוודאי צריך," הוא אמר, "בוא אתי, יש פה בפינה חנות למצנחים, אני אקנה לך אחד," "אני יכול לחכות פה," אמרתי, "אבל אתה צריך למדוד," הוא אמר. הלכתי אתו והגענו לאיזה בניין נמוך לבן עם חלונות קטנים. נכנסנו בדלת והיה שם דלפק קבלה. למוכר היה כובע שחור מצחיק. "אתה רואה את האדון הזה?" הוא שאל את האיש המצחיק, שלבש בגדי עבודה, "הוא רוצה לקנות מצנח כדי לקפוץ מהגג של הסופרמרקט פה ממול." המוכר הביט בי. "אתה רוצה לקפוץ?" הוא שאל אותי. "כן," אמרתי, "תביא לי מצנח טוב, כי אני רוצה לגמור את זה כמה שיתר מהר," "בוא אתי," הוא אמר לי. הלכנו במדרונות, והוא הכניס אותי לחדר עם שולחן ואמר לי לשבת. "מה העניין?" שאלתי. "צרך כמה שאלות לבדוק אם מותר למכור לך," הוא אמר ויצא, וסגר את הדלת. חיכיתי. מתישהו פקעה סבלנותי ורציתי לצאת ולקפוץ גם בלי מצנח, אבל הדלת הייתה נעולה, אפשר היה לפתוח אתה רק מבחוץ. חיכיתי. על הקיר הייתה מראה גדולה, בדקתי במיאוס את הנשירה שלי מהזקן וחשבתי שבהחלט אני צריך להתאבד, כי זו נשירה חריפה. נכנס איש אחר וישב. "שלום, אני פקד הרצל," אמר השוטר, "למה אתה רוצה להרוג את עצמך?" "אה..." אמרתי, "עבדו עליי, הכניסו אותי לתחנת משטרה. למה משהו לא בסדר? בן-אדם כבר לא יכול אפילו להתאבד בשקט במדינה הזאת?" הפקד אמר שהתאבדות זו עברה על החוק. "תראה לי אפה זה כתוב!" קראתי בעזות מצח. הוא שתק רגע אז אמר - "עוד מעט יבואו החלוקים הלבנים וייראו לך איפה זה כתוב..." ואז הוא הלך. המשכתי לשבת. חיכיתי לאנשים שהוא קורא להם החלוקים הלבנים, כדי שייראו לי איפה זה כתוב.