איזה וום בכלל לא משהו. העבודה כמו דבש מתוק מחליא שמטפטף לי מהראש ולפעמים כמו זפת רותחת ששפכו לי על הראש הוא התקשה. אני לא יכול לחשוב. עושה מה שצריך מתי שצריך ומרגיש כמו רובוט, כמו יש לי רגשות של קרפיון, כמו אני עושה ולא ודע מדוע, רק לעבור את היום הזה איכשהו כדי לחזור לערק שלי, אני רוצה את הערק שלי, אני רוצה את המוזיקה של הבלוז שלי כשחשוך, להירדם שיכור. פורק סחורה בסופר-פארם מהדלת האחורית שלהם. שואל אותי רוקח על איזה תרופה כאילו אני מבין משהו, אפילו אנגלית אני לא יודע. אני נותן לו מספר כמו שאמרו לי לעשות במצבים כאלה, תתקשר מספר זה - ייענו לך על כל השאלות. חם ואביך ואני צמא, שותה קצת מים פושרים מבקבוק מים מינרלים. רואה ילדה קטנה בת שלוש משתינה בכריעה ליד הקיר, אין אימאבא לידה. שמלה קטנה ארגמן, נקודות אפורות, מופשלת מעלה, שמלה מגוחכת לילדה קטנה. חברה שלי מסתכלת עליי בשבועות האחרונים כמו על רוצח, פותחת לי את הדלת ומתעלמת כאילו אני מגעיל אותה. אני מגעיל גם אותי, אני שקרן, קטנוני ואנוכי, לא אכפת לי משום-דבר, רק לעבור את היום והימים קשים. יום אחרי יום כשאני עובד והיא בבית, מתפרנסת מהכסף שלי ועוד עושה לי פרצופים. משהו פה הוא גם באשמתי - אבל אני לא מצליח לשם עליו את האצבע, כאילו יש לי נקודה עיוורת במוח.