נפל היום, גם אני נפלתי, חלל באין זמן. ישבתי בשירותים ועשיתי מה שעשיתי וגם ניקיתי עצמי וחשבתי - לא חבל על כל ניר הטואלט? נכבס אותו כדי שנוכל להשתמש בו שוב. וכך עשיתי, הכנסתי את נייר הטואלט לכביסה עם אבקת כביסה ומרכך וכיוונתי לטמפרטורה של תשעים מעלות כדי שייצא רך ונקי. ואז ארגנתי את עצמי ויצאתי לקנות תפוחים. יצאתי עם עגלה על גלגלים, מהסוג שחביב על סבתות וסבים, שזה בעצם סל גדול על גלגלים. האוויר היה מזוהם בחוץ והשמש הייתה מטבע זהב מזויף באמצע השמיים. השמיים עצמם היו עכורים. אמרתי טוב שיש לי משהו מה לעשות ויש לי עבודה ואיך להתפרנס והלכתי מדלת לדלת בשכונה שלי לקנות תפוחים אדומים כדי לעשות מהן ריבת תפוחים. ילדה קטנה פתחה לי את הדלת והביטה בי ביראה - מה אתה רוצה? - את בבית לבד? שאלתי אותה, כן, היא ענתה בחרדה ובוודאי סרטי אימה רצים לה עכשיו בראש. לא היית צריכה לפתוח לי, אני איש טוב אבל יש גם אנשים רעים. יש לך תפוחים אדומים למכור לי? היא ענתה שיש לה תפוחים למכור, אבל ירוקים. ידעתי שזה מהסוג החמוץ. לא, תודה, אמרתי, אבל אני צריך לקנות רק אדומים והתכונתי ללכת. רק רגע, היא אמרה, יש לה פה משהו. היא הלכה לרגע ואני חיכיתי בדלת והיא חזרה עם בובת סמרטוטים. זו הבובה שלי קנדי, היא אמרה, היא לא תפוח, אבל היא מאוד מתוקה. כמעט בכיתי, אני לא יודע למה. טוב, אני אקנה אותה ממך, אמרתי בעניים לחות, שילמתי לה והיא נתנה לי את הבובה. להתראות איש, היא קראה וגם נופפה ביד והיא סגרה את הדלת ואני הלכתי. בדלת אחרת פתחה לי אישה זקנה, מקומטת נורא, וכשאמרתי לה שבאתי לקנות תפוחים אדומים היא צווחה - קוצים אני אתן לך! קוצים! וסגרה את הדלת. בדלת אחרת הגעתי בדוק בזמן ריב של בעל לאשתו, גופו העליון היה חשוף והוא כיוון אליי רובה לראש. אין צורך באלימות... מלמלתי בחרדה טרם הסתלקתי משם. בדלת אחרת מצאתי ארגז תפוחים אדומים ליד הדלת. כנראה שהשמועה עשתה לה כנפיים. רוקנתי את הארגז לתוך הסל על הגלגלים והחזרתי את הארגז למקומו, מתחתיו שמתי שטרות כסף. הגעתי לביתי והוצאתי את נייר הטואלט ממכונת הכביסה ותליתי את נייר הטואלט לייבוש. התארגנתי היטב על המטבח והתחלתי להכין ריבת תפוחים כדי למכור אותה לגמדים המתגוררים ביער ליד השכונה. העצים השילו פרי ואני השלתי גאווה.