פתחתי את תיבת הדואר ומה אני רואה? מכתב לא חתום, כלומר שלא נשלח, שהוטמן באישון לילה על ידי איש זדוני שהא לא הדוור. מיד פתחתי את המעטפה למצוא מכתב אהבה זדוני, אך התבדיתי, במקום זאת גיליתי הזמנה לדו-קרב בצהריי הים בו השמש קופחת, בדיוק בחצות, כלי הנשק שנקבעו - חרבות סמוראי, שתי חרבות לכל אדם, והאדם שכתב את זה השתחצן שהוא אמן לחימה מהולל בחרבות יפניות, מה שלא מותיר לי סיכוי - לדבריו, וכדאי שהכן את צוואתי ואת חלקת הקבר שלי עוד לפני צהריי היום. בוודאי שלא נבהלתי, אפילו צחקתי, הוא לא יודע כמה אני מיומנת בחרבות מעין אלו, ולו היה לו קצת מידע-רקע, היה בוחר כליי נשק אחרים לגמרי, באקדחים למשל אני גרועה. אבל אם הוא סולל את הדרך אל מותו בשחצנותו - מי אני שהפריע לו בדרכו? אני רק עקרת בית נחמדה עם עבר אפל ורווי אלימות, ואיש ממכריי, אפילו לא בעלי ולדיי, יודעים על מיומנויות הלחימה שלי שרכשתי בנעוריי עת היית נפקנית צמאת דם. לכן, כמובן, מאד ציפיתי למרחץ הדמים שהוא הזמן את עצמו לתוכו. ואם ברצונו למות מוות איום ומחריד כשהוא שסוע לגזרים כמו סלט על קרש חיתוך - מי אני שאמנע בעדו? לכן חידדתי את ציפורניי בציפייה לבואו ובלעתי הרבה ויטמינים וגם אכלתי סלט תפוחים ואגוזי קשיו. וכשהגעתי לנקודת המפגש - שלפתי את שתי החרבות וחיכיתי בציפייה למנת הדמים שהוא רוצה שאתן לו. הוא בא מתוך האבק, מוזיקה של כינורות התנגנה נוגה-נוגה, אך אני לא התרגשתי. הוא הניח את כובעו על הארץ וחשף את פרצופו המכער, ישר ידעתי - זה האקס שלי, יהיה לי לעונג לבתר את איבריו. הא גיחך ושלף שתי חרבות סמוראי יפניות עשה בהן תעלול לחימה. "פחות דיבורים - יותר מעשים", אמרתי. והוא אמר בקול חורק - "כרצונך", ומיד התחלנו בלחימה שהייתה מתישה מלאה חבורות, שיטות וחבלות.