זה היה לילה קשה מאוד. הסתובבתי מוכה יגון בעיר העתיקה הישנה היא העיר התחתית בה מצויים בתי העוני והשכול. שום תקווה לא הייתה במקום זה, אפילו אלוהים לא היה כאן - כך נדמה, רק רוח רעבה שאוכלת בשר ומוח וגם נשמה. צמא הייתי ורעב עד מאוד כי סחטה אותי הנפקנית ביחסי מין סוערים ומלאים זדון והפרשות גוף. רציתי למלא מצברים בדמות משקה או דבר מאכל שיבוא אל פי ויזרים חיים בעורקיי ובוורידיי. לכן חיפשתי בית מחסה בדמות בר או מסעדה או אפילו דוכן כריכים, אך לא היה כזה בנמצא, חוץ מהרוח הרעבה שייללה ויללה וייללה. אמרתי אבוא מחר, אך מיד ראיתי אכסניה פתוחה. נכנסתי בפתח ועליתי במדרגות הצרות. נכנסתי לבית ההאכלה. חילקו שם מאכלים שונים מ-סירים גדולים ואני עמדתי בתור. כמו אחד האזרחים האחרונים עמדתי וחיכיתי לתורי בסבלנות אין קץ, למרות שהייתי הרעב והצמא באדם. ביקשתי דייסה והגישו לי אותה בקערית על מגש וליד זה כרטיס ברכה. אך לא הייתה ברכה בכרטיס - אלא רק קללה. הבלגתי ואכלתי זו הדייסה בצימאון ורעב גדול מאוד. אז שילמתי שתי מטבעות וחיפשתי אם יש חדר בנמצא. לא היה חדר - הייתה רק אורווה וישנתי מתחת לאשכים של סוסים וחמורים. בבוקר קמתי אפוף ורדוף חלומות בעתה וחזרתי לביתי הקט אשר בווילה בסביון, שלושה מפלסים, כר דשא ובריכה, וחוף פרטי הצופה אל איי השטן.