סירקתי את הזקן שלי,

הוא לבן כשלג

המצנפת עומדת

הקאתי שוב, כי נמאס לי מעצמי

ראיתי את עצמי כמו שמעולם לא ראיתי -

בחלון ממול

טרקתי את הדלת,

צעקתי - אתה אשם,

אבל לא היה אף-אחד, הייתי לבד

קירות קרח סוגרות,

החלקתי בשלוליות קפואות 

העיניים היו תלויות גבוה-גבוה,

מעל נורת התקרה

הן הביטו אבל לא הביטו,

נימי דם משתלשלים מהן

פירקתי עוד בקבוק ערק,

לתוך הראש שלי

הוא דימם ימים של עבר

כלונסאות מתכת בתוך הראש שלי

והרבה מבוכים,

של נתיבים,

של רכבות פחם.