בשביל העפר אשר מוביל לביתה של עפרה, ירדתי. זו הייתה שעת ערב סתווית. הצפרים צייצו על חוטי החשמל. ריח האדמה בשדות סביב - היה עשיר. זה הזמן שלפני הזריעה. עפרה הייתה מתגוררת לבדה. בתה היה קטן, לבן ומבודד והדלת שלו פרצה היישר לשדות הפתוחים, כמו גם כל החלונות. אך איש לא העז לגשת אל בתה של עפרה - חוץ מהגברים של עפרה אני הייתי אחד מהם. עפרה גרה לבד, אבל היו לה הרבה גברים, כי עפרה הייתה נדיבה ברוחה ונשמתה וטוב לבה - כמו שהיא הייתה נדיבה בגופה. והרבה גברים ואני ביניהם שבעו ממנה נחת. את יצעה הייתה מחלקת כבדרך אגב, כדבר בהרגל. ואף את לבה פתחה לכל גבר שמצא חן בעיניה - בטבעיות גמורה. לא היה קל להיכנס ללב של עפרה - אך מי שהצליח להיכנס, זכה בטוב שמטוב. כמו שלעפרה היה לב רחב - כך היה לה גם חזה כבד וגם מנוע גדול. כשהיינו, הגברים, מתנחמים ומתפנקים במנוע הגדול שלה - הרגשנו כמו תינוקות המתנחמים מחסדה של ישות אימהית. הינו נדחקים למנוע שלה, מלקקים אותו בתאווה ומרחרחים אותו בהנאה. ריחו היה כ-של יער מכושף וטעמו היה כ-של תה קינמון. כולנו אהבנו טעמו של תה קינמון ואף היינו שותם בביתנו תה קינמון שאנו רקחנו כדי שיזכיר לנו טעם הקינמון של המנוע של עפרה. אך לעפרה היו גם רגעים אפלים. היה זה כשהרוח שרקה והגשם היה מוטח בחוזקה. הו אז הייתה יוצאת מביתה חצי לבושה וצועקת לאהובה מלפני שנים רבות שאיש לא ידע מי הוא היה. היא הייתה קוראת לו בזעקה איומה, קורעת לב. אוחזת באדמה ומתייפחת בקינה וגעגועים. ברגעים כאלה איש לא היה מעז להתקרב לביתה של עפרה, גם לא הקרובים אליה ביותר. כי אלו היו הרגעים בו לבה של עפרה היה שייך לאחר.