חזרתי ברגל מ-לא יודע איפה ונכנסתי הביתה בסערה. כלי הייתי משומן, משורג ומפוצץ שרירים וזעם, אבל לא היה את מי להרשים. הבית היה ריק, כמו בזמן שעזבתי אותו. הקפה שהכנתי ולא שתיתי עד היה בכוס, הא התקרר. הרדיו ניגן כי לא כיביתי אותו כשעזבתי ולא היה מי שיכבה אותו במקומי. כיביתי את הרדיו, ישבתי, טמנתי ראשי בכפות ידיי ובכיתי את נשמתי. הרי אני בודד, גלמוד, ערירי ולבד כמו חילזון שיוצא מהחור שלו באדמה ומגלה שאף-אחד לא מחכה לו בחוץ. אבל מאוד קר לו, לאותו חילזון, קר מאוד. התעשתי ושפכתי את הקפה הקר, הכנתי לי קפה חדש וחם. מלא סוכר, מלא חלב, עשיר בקפאין. ישבתי על הספה הרחבה בחדר האירוח, הספה הבלה המתפוררת המסריחה מישבנים של נשים שהפליצו לתוכה וגם טפטפו לתוכה, ושתיתי בשיממוני את כוס הקפה העשיר הטוב. זה לא יום טוב לחיות בו, חשבתי לעצמי, אבל אולי מחר יהיה ים טוב לחיות בו, או יום אחריו. כך או כך זמני יגיע שוב והשמש תזרח בלבי, אף שזה נראה רחוק ביום חורפי של כפר שכזה... כך התעודדתי אני עם עצמי ודיברתי אתי כאילו אני החבר הכי טוב שלי. שלווה גדולה ירדה עליי, שלוות תינוקות. החלפתי את בגדיי ונכנסתי לישון, הייתי עייף מאוד. הדלקתי את הרדיו כדי שינעים את שנתי והתפנקתי במיטה כמו נסיכה, הרגשתי ש-כל הכוכבים בשמיים מסתדרים לי בשורה. אבל אז היה מבזק חדשות, והודיעו שסופרמן מת. מיד ידעתי - עכשיו גורל העולם תלוי בי. קמתי ולבשתי את בגדיי גיבור העל שלי, ועפתי דרך החלון להילחם בכוחות הרשע.