הביצים כאבו לי מרוב הישיבה בה ישבתי וכתבתי מכתב לגברת מיכל. חשבתי שזה לא הוגן שהביצים שלי יכאבו בגללה, אבל זה מה שנשים עושות. חתמתי על המכתב בשם החיבה שלי והכנסתי אותו למעטפה. מצד אחד רשמתי "למיכל" ומהצד השני רשמתי את שמי הרשמי. זהו, המעשה נעשה, עכשיו רק נשאר לשלשל את המכתב בחריץ תיבת הדואר בקצה הרחוב. הנחתי את המעטפה ובה המכתב, יפה בין הוואזה לטלוויזיה. הטלוויזיה הייתה כבויה. שמתי תקליט של יגון וגעגועים, תקליט לבבות שבורים ועישנתי סיגריה בעודי מביט בנוף המחשיך דרך החלון. התגובה שלה למכתב תקבע אם אנשא לה או אזרוק אותה לעזאזל, לא היה שטח אפור מבחינתי, גמרתי לשחק משחקים. עם כל האהבה שלה לזין שלי והאהבה שלי לזונים שלנו - כבר לא מוכן לבזבז זמן על משחקי ילדים, רוצה בית ומשפחה, או שעובר לאחרת. צלצול הטלפון נתן לי רגע להתנתק ממחשבותיי, החלטתי לא לענות. שטפתי את פניי במים קרים וסבון והתיישבתי לשתות קפה. הימים והלילות הם ימים ולילות קרים ועוד מעט יגיע האביב. גם ללב של מגיע אביב, חשבתי. גם לי מגיע להתחדש. החורף הארוך והקשה עם חוסר הודאות הכלכלית והתרופפות המצב הבריאותי - השאירו צלקות קשות בנפשי, גמרתי אומר לנקות את תחלואות העבר, לא לחשוב עליהן ולהתחיל מחדש לאט-לאט, נקי ורענן. הו לי תכניות לעתיד וגם חלומות שסוף-סוף החלטתי שזמן להגשים אותן. לא מתכון להתעכב בדרך ולא מתכון לתת לאיש או אישה סיבות לעכב אותי. נדמה שהגעתי להשלמה, ההחלטה התגבשה בלבי במשך שנים ועתה היא בשלה וזה הזמן לבצע. כל סוף הוא התחלה חדשה ותהיתי אם מיכל תרצה להצטרף להתחלה החדשה או להישאר בסופו של פרק זה בחיי. מקווה שהיא תרצה להצטרף למסע שלי, אך אם לא - אאחל לה בהצלחה בדרכה שלה והדרכים ייפרדו, לנצח.