הוא התעורר בבוקר ושם את המאפרה על הראש. היא אפרה בעדנה לתוך המאפרה ואמרה לו שהוא משוחרר. אז הוא יצא להפסקת סיגריה במרפסת בזמן שהיא שמעה מוזיקה. ואז היא אמרה לו - משעמם לי קצת, בודד לי, אין לי עם מי לדבר. - ברור שיש לך עם מי לדבר, אתי, הוא אמר. היא צחקה - אתה לא אחד שיש לו מה לומר, אתה יודע את זה. - את צודקת, הוא אמר. - אולי אני צריכה לפתוח בלוג, מה אתה אומר? - אן לי מה לומר, הא אמר. היא חייכה - אמרתי לך שאין לך מה לומר. - וכמו תמיד, את צודקת, הוא אמר. - תעשה את עצמך מת, היא אמרה פתאום. מיד הוא עשה עצמו מת. - אוי, לא, היא זעקה, אהובי מת! אנא אלך? אנא אפנה? מה אעשה בחם הריקנים האלה בלעדיו? - את יכולה להכין שקשוקה, הוא אמר. - תשתוק, אתה מת. - סליחה. - אני חושבת שעכשיו כשהוא מת, אני אצפה בגופה שלו מרקיבה והריח את הצחנה. הא לא ענה. - תגיד משהו! - מה אני אגיד? אני מת. - אה, נכון. כמה אני שמחה שאתה מת, גם אתה שמח שאתה מת? - כן, מאוד. - בטח, היא אמרה, זה כיף להיות מת, הלוואי שגם אני הייתי מתה, אבל אני לא יכולה... - למה את לא יכולה? הוא שאל. - כי יש לי אחריות להישאר עצמי, הרי אן כמוני, ואם אמות... ובכן... מה היה על האנושות?! - את צודקת, הוא אמר. - אבל מספיק שאתה מת, אתה הרי לא יכול לתרום לאנושות דבר, לכן אתה לא אבדה גדולה. - גם לא קטנה, הוא אמר. - נכון, אפילו לא פצפונת. טוב, תחיה שוב. - למה? - כי אני רעבה, תכין שקשוקה. - לא יודע להכין שקשוקה. - טוב, אנ אכין, אבל רק הפעם. ואתה תראה איך אני מכינה ותדע להבא. - בסדר. - אבל אל תגלה לאף-אחד שהכנתי שקשוקה לעצמי... - מה פתאום? - אסור שיידעו שאני עושה בשבילי, הרי תמיד עושים לי.