הכוסית הרגילה אותי לשתות ממנה

אני לא מתנגד

אני רואה אותך מעל כל השמיים שבעולם

פורשת כנפיים צחורות

זרימת האוויר אטית,

משתרכת חרש דרך נקבים באופק

גם האור כמעט עומד דומם,

מתערסל בחלל האופק כאדוות דקות ועדינות,

שיוצרות תנועת משק כנפייך

ועל פניי רוח קרירה,

שמשק כנפייך מזרים לי בעדנה

רוחי כמו צוללת להוויה של נשמתך,

רוחצת שם במים קדושים מתוקים

וחוזרת רעננה להמשך חיי השגרתיים,

בהם עליי להתקין לעצמי ארוחה,

לפתוח את הרדיו,

להתמוגג מהידיעה שאת קיימת.