למרגלות הרכס יש תחנת רכבת,

מושבים בקרונות בהם אפשר לשבת

ועצים משתוללים ברוחות הצפוניות

שרוצים להזכיר שהם קיימים

ולדה קטנה יחפה, מלקקת גלידה,

כשאימא שלה הלכה והשאירה אותה לבדה

ואמרה לה "פשוט תיסעי, לאן שתרצי,

רחוק השמש חמה ובשלה כמו ביצה קשה"

פנים אדומות בתוך ה-כרזה,

אצבע מצביעה וכיתוב -

"ילדה קטנה, גם את יכולה,

זו עת מלחמה, אין מקום לתהייה"

וציפור מזמרת מעל הר של פסולת -

"חיים חדשים, הנה הם באים" 

לגמוע מרחקים באטיות מטרפת,

כשפסי הרכבת שרים ומזמרים שירי געגועים.