היה אדם שאהב לצייר,
העיפרון שלו רקד על הדף,
יצירת פרחים עם יראה עדינה,
כל עלה כותרת יצירת אמנות, ממש במה חדשה.
אבל כשהוא צייר, דמעות ירדו כמו גשם,
כי כל פרח שהביא לחיים,
היה תזכורת לכאב שלו,
אהבה אבודה, לב שבור, עולם מריבה.
הוא שפך את צערו בכל שורה,
לוכד את יופיו של צערו,
עם כל פרח, הוא הרגיש נחמה,
העצב שלו עכשיו יצירת מופת, הקלה.
ולמרות שהדמעות שלו הכתימו את הנייר,
הפרחים שלו פרחו בגוונים מרהיבים,
סמל לאהבתו ועמלו,
מחווה לאהבה שהכיר פעם.
טעם של חריף בלוע נרדמתי בלי חלומות הרב הטיף כל הלילה ואמר שאין לי לב יש לי לב, אבל הוא דומם עם כל הכבוד, אני חושד שמדובר ברב חנון, שהחיים שלו מסודרים עד הפרט האחרון והוא חושב שככה צריך וזה אפשרי עבור כולם. יש לי לב דומם, לא מתכנן לעתיד. אכלו לי, שתו לי, קוס אימא שלכם, טוב? באמת אכלו לי ושתו לי, גם את המוח הרעלות משבשי מחשבה חוגגות בארץ הקודש, שכן שלי כל-כך פעור, ש-כל מה שהוא עושה זה לנשום ולבהות בתקרה כי גנבו לו את השכל ברעל. ושכן אחר קפץ קומה רביעית, הוא מת. ואימא שלי הפכה מנוטרלת לשלושים שנה, עד שמתה, בגלל שהעזה להעיר לאיזו מרשעת בת-זונה. וגם אני לא מרגיש כל-כך טוב, גם אותי הרעילו. היפ-הופ דרך מסך הטלוויזיה, לפחות נתנו לנו מוזיקה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה