הייתה אישה, פראית וחופשיה,
מי אהב לרקוד על שולחנות, אתה מבין.
היא הייתה מטפסת גבוה, בלי עזרה,
ורוקדת למוזיקה, בלי כיסא אחד.
רגליה היו רוקעות וירכיה היו מתנדנדות,
כשהקהל למטה היה צופה בה רוקדת.
היא הייתה מסתובבת ומסתובבת, עם חיוך כל כך בהיר,
ורוקדת עד אור הבוקר.
חלקם היו בוהים בהלם וביראה,
בעוד שאחרים היו מעודדים ומחאו כפיים ביראה.
אבל האישה הייתה רוקדת הלאה, בלי דאגה,
כי היא ידעה שהמהלכים שלה הם ללא השוואה.
היא רקדה למען השמחה והריגוש שבכל זה,
ודעה שהשולחנות תחתיה לעולם לא יפלו.
כי האישה הייתה חסרת פחד ומלאת חסד,
והריקוד שלה על שולחנות היה המקום השמח שלה.
טעם של חריף בלוע נרדמתי בלי חלומות הרב הטיף כל הלילה ואמר שאין לי לב יש לי לב, אבל הוא דומם עם כל הכבוד, אני חושד שמדובר ברב חנון, שהחיים שלו מסודרים עד הפרט האחרון והוא חושב שככה צריך וזה אפשרי עבור כולם. יש לי לב דומם, לא מתכנן לעתיד. אכלו לי, שתו לי, קוס אימא שלכם, טוב? באמת אכלו לי ושתו לי, גם את המוח הרעלות משבשי מחשבה חוגגות בארץ הקודש, שכן שלי כל-כך פעור, ש-כל מה שהוא עושה זה לנשום ולבהות בתקרה כי גנבו לו את השכל ברעל. ושכן אחר קפץ קומה רביעית, הוא מת. ואימא שלי הפכה מנוטרלת לשלושים שנה, עד שמתה, בגלל שהעזה להעיר לאיזו מרשעת בת-זונה. וגם אני לא מרגיש כל-כך טוב, גם אותי הרעילו. היפ-הופ דרך מסך הטלוויזיה, לפחות נתנו לנו מוזיקה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה