פעם היה ילד, כל כך מיוחד ונדיר,
מי מצא שמחה בישיבה על כיסאות.
הוא ישב והרהר, שקוע במחשבות,
על הכיסא האהוב עליו, הוא לעולם לא ייתפס.
הוא אהב את התחושה של המושב המרופד,
והדרך שבה הוא יכול היה לנענע את רגליו.
הוא ישב שעות, אבוד בדעתו,
והשאיר את כל דאגותיו הרחק מאחור.
חבריו היו שואלים אותו: "למה אתה יושב?"
אבל הוא רק היה מחייך ואומר, "זה המקום שבו אני מתאים."
כי הוא ידע שעל הכיסא הזה הוא מצא,
תחושת שלווה שהייתה עמוקה.
וכך הוא ישב יום אחרי יום,
על הכיסא האהוב עליו, ויהי מה.
הוא מצא נחמה במסגרת החסונה שלו,
ובישיבה בשקט, הוא מצא את מטרתו.
כי לפעמים בחיים אנחנו צריכים לנוח,
ולמצוא מקום בו אנו מרגישים במיטבנו.
ולילד הזה המקום הזה היה ברור,
על הכיסא האהוב עליו, ללא חשש להרהר.
טעם של חריף בלוע נרדמתי בלי חלומות הרב הטיף כל הלילה ואמר שאין לי לב יש לי לב, אבל הוא דומם עם כל הכבוד, אני חושד שמדובר ברב חנון, שהחיים שלו מסודרים עד הפרט האחרון והוא חושב שככה צריך וזה אפשרי עבור כולם. יש לי לב דומם, לא מתכנן לעתיד. אכלו לי, שתו לי, קוס אימא שלכם, טוב? באמת אכלו לי ושתו לי, גם את המוח הרעלות משבשי מחשבה חוגגות בארץ הקודש, שכן שלי כל-כך פעור, ש-כל מה שהוא עושה זה לנשום ולבהות בתקרה כי גנבו לו את השכל ברעל. ושכן אחר קפץ קומה רביעית, הוא מת. ואימא שלי הפכה מנוטרלת לשלושים שנה, עד שמתה, בגלל שהעזה להעיר לאיזו מרשעת בת-זונה. וגם אני לא מרגיש כל-כך טוב, גם אותי הרעילו. היפ-הופ דרך מסך הטלוויזיה, לפחות נתנו לנו מוזיקה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה