איש זקן מתעורר מתרדמתו,

ולבו מרגיש כבד כרעם, כי הוא זוכר את כל הכאב, כל הפגיעה שהוא סבל לשווא. הוא בוכה כשהוא נזכר בעבר, כל הדברים הרעים שאנשים יצקו, על חייו, על נשמתו, מותיר אותו בתחושת ריק וקר. צלקות הבגידה וההונאה, חרוטים עמוק בתוך פעימות ליבו, פצעי הצער והחרטה, הם נטל שהוא לא יכול לשכוח. אבל כשהוא בוכה, שביב של תקווה, זורח מבעד לחשכת הטווח שלו, כי הוא יודע שהוא לא לבד, ושהוא עדיין יכול למצוא בית חדש. עם כל דמעה שיורדת לו מהעין, הוא מוצא את הכוח להיפרד, לכאב שהוא סחב כל כך הרבה זמן, ולאנשים שעשו לו רע. כי בדמעותיו הוא מוצא שחרור, ובלב שלו, שלווה חדשה, כי למרות שהדברים הרעים עשויים להישאר, הוא יודע שהוא יכול לקום שוב