פעם היה איש זקן בשם ג'ון,
שאהבתו לשעונים תמיד זרחה.
היה לו אוסף כל כך מפואר,
של שעונים מרחבי הארץ.
הוא הוקיר כל אחד בזהירות רבה,
מלטש אותם עד שהם זרחו כמו התלקחות.
הוא היה מסיים אותם כל יום,
ורואה אותם מתקתקים.
האהוב עליו היה זהב עתיק,
עם מבנה כל כך מורכב ונועז.
זה הועבר מאביו,
והוא העריך את זה יותר מכל מה שהיה לו.
הוא ישב על הכורסה שלו שעות,
מתפעל מהיופי של מגדלי השעון שלו.
הוא אהב את הדרך שבה הם שמרו על הזמן,
ואיך יכלו לספר סיפורים בלי חריזה אחת.
ככל שהתבגר - ראייתו החלה לדעוך,
אבל אהבתו לשעונים מעולם לא דעכה.
הוא עדיין היה יושב ומתפעל מהאוסף שלו,
ונזכר בקשר של כל שעון.
יום אחד, ג'ון נפטר,
אבל השעונים שלו המשיכו לתקתק.
המורשת שלו חיה בשעונים שלו,
והזיכרונות שהחזיקו לא פסקו.
אז אם אי פעם נתקלת בשעון ישן,
תחשוב על ג'ון ואהבתו למגע של השעון.
כי הוא לימד אותנו שהזמן יקר,
וששעונים הם יותר מסתם אביזר.
טעם של חריף בלוע נרדמתי בלי חלומות הרב הטיף כל הלילה ואמר שאין לי לב יש לי לב, אבל הוא דומם עם כל הכבוד, אני חושד שמדובר ברב חנון, שהחיים שלו מסודרים עד הפרט האחרון והוא חושב שככה צריך וזה אפשרי עבור כולם. יש לי לב דומם, לא מתכנן לעתיד. אכלו לי, שתו לי, קוס אימא שלכם, טוב? באמת אכלו לי ושתו לי, גם את המוח הרעלות משבשי מחשבה חוגגות בארץ הקודש, שכן שלי כל-כך פעור, ש-כל מה שהוא עושה זה לנשום ולבהות בתקרה כי גנבו לו את השכל ברעל. ושכן אחר קפץ קומה רביעית, הוא מת. ואימא שלי הפכה מנוטרלת לשלושים שנה, עד שמתה, בגלל שהעזה להעיר לאיזו מרשעת בת-זונה. וגם אני לא מרגיש כל-כך טוב, גם אותי הרעילו. היפ-הופ דרך מסך הטלוויזיה, לפחות נתנו לנו מוזיקה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה