בפינה, שבה שוכנים צללים,

יושב שם איש זקן, עם חוכמה כמדריכה שלו, בבדידות, הוא מוצא נחמה ושלווה, מחבק את החושך, שם הדאגות פוסקות. עם ידיים שחוקות ומצח קמטים, הוא מחפש את נחמת הלילה איכשהו, בהיעדר אור, הוא מוצא את הנסיגה שלו, מקדש בחושך, בו נפגשים צער. בעיניים עצומות הוא מהרהר בעברו, זיכרונות וסיפורים, הם מתגלים סוף סוף, בשקט של חושך, הוא מרגיש חי, שטיח של רגעים, שבהם שנים שורדות. הוא מקשיב ללחישות הלילה, הסודות שהוא מחזיק, הכוח העדין שלו, בדממה הוא מוצא מנגינה, שיר של שקט, סימפוניה. בחושך, הוא מוצא נחמה עמוקה, רחוק מהכאוס והרעש שמקיפים, הוא מהרהר בתעלומות החיים שלא סופרו, בחיבוק החושך, רוחו נפרשת. עבור הזקן הזה, החושך הוא חבר, בן לוויה, שעליו הוא יכול לסמוך, בהיעדר אור, הוא מוצא בהירות, מקדש של מחשבות, מקדש של שלווה.