אם בזמן שוטטות של ערב, אכנס לבית-קברות - תחלוף בי צינה של רעד. מפני הקדושה, מפני יראת הכבוד לנשמות שהשאירו כאן את גופם מאחור. המצבות יעמדו שותקות ולבנות, כמו ניצבי שמירה שותקת. והמילים על השיש הלבן כשלג יסמנו רמז צועק על מי ש-עבר כאן את חייו והשאיר את גופו, והלך. אולי יהיו תלוליות עפר של קברים טריים. את פניי אני אסובה - כי נשמתם עוד צועקת. ככה נכנס לבתי העלם הנוגה הרך, הקט. שהשאיר את זיכרונותיו מאחור והוא צועק להם. וככל שהוא צעק - צעקתי אני. כי לא בית-קברות ביתי, למרות שאמות כאן. אלא מקום חיים בהם הם חיי. ועדיין לא נקברתי גם אם זמני אוזל. אז אל תביט עליי כעל גוסס. אהיה פה גם מחר וביום שאחריו, עד שלא, ואתה לא תהיה פה לבכות את הרגעים והזיכרונות שנשארנו רק אני ואבי ללקט מהמרצפות אחרי ש-כל החגיגה נגמרה והתחנה המרכזית נסגרה.