טוב, אז זה מה שעשינו. ישבנו בבית, אכלנו אגוזים, שקדים ובוטנים, יישנו הרבה ולפעמים התקלחנו. זה הכול. הטלוויזיה שהפכה למכשיר רדיו סטרימינג, שידרה כל מיני שירים ואלבומים ששמענו מלאן פעמים. רק קווינו שהקיץ יגיע במהרה ויחליף את האווירה. אין ילדים משחקים, כי חורף, הרחובות ריקים. כל הנוף כמו שקוראים לו - נצבע בצבעי פסטל כהים. הלכנו לישון והתעוררנו מטראומות החדשות. איש אחד זקן ולא פיכח, התעקש לשבת במדרכה ולקבץ נדבות. גם אם ידענו שעוצרים אותנו - לא נלחמנו. אנחנו זקנים מדי ואי-אפשר להזיז הר. מישהי אמרה שגרעינים זה בריא - אז אכלנו גרעינים. אפילו לא מהלנו את הערק שלנו במשהו ממותק, רק במים, וגם וויתרנו על הביצים הקשות כי לא היה לנו כוח לסלוק. המפגר בדרך למכולת תמיד בירך אותנו בברכת שלום. הוא היה יושב בכריעה, כמו קרפדה, ומעשן סיגריות כאילו הוא אוהב את זה מאוד. על ארגז החול של גן המשחקים ירד הגשם, וגם על מחסני כלי העבודה של הגננים והילדים. ידענו שהקיץ יבוא וזה יהיה במהרה, ואז הכול ייראה אחרת ופורח, אבל הזמן הזדחל כמו להתל בנו, ובצורה לא הגיונית כמעט וויתרנו על התקווה שהקיץ יבוא אי-פעם. כמעט אמרו לנו שזה יהיה נובלה, ואולי באמת. לא ידענו והמשכנו ללקט אותיות במקלדת המקרטעת. ילדים קטנים ראו את הקיץ ממש מציץ מ-עבר לפינה, אבל אנחנו כבר מזמן לא ילדים. והחורף נסחב ומסרב להרפות כמו חיית טרף שנלחמת על טרפה.