פעם הייתה אישה בשם מרינה שלבה היה שייך למרחב העצום של הים. עם כל גל מתנפץ ובריזה מלוחה, היא מצאה נחמה והשראה. ימיה של מרינה התחילו כשהשמש העולה צובעת את האופק בגוונים של ורוד וכתום, והטילה זוהר זהוב על הגלים המרקדים. כשהעולם התעורר, היא הייתה עושה את דרכה אל החוף, רגליה היחפות שוקעות בחול החם כשהיא מברכת את הים בחיוך.

המנגינה הקצבית של הגלים המתנפצים על החוף הייתה מוזיקה לאוזניה של מרינה, סימפוניה מרגיעה שלחשה סיפורים על ארצות רחוקות והרפתקאות שלא סופרו. עם כל גאות ושפל, היא הרגישה תחושת שלווה שוטפת אותה, סוחבת את דאגותיה ופחדיה. זה היה כאילו הים מחזיק את התשובות לכל שאלותיה, מדבר אליה בשפה שרק היא יכולה להבין.

מרינה הייתה מבלה לעתים קרובות שעות במבט אל האופק האינסופי, מרגישה את רסס הים הקריר על פניה ואת הליטוף העדין של הרוח בשערה. היא הייתה מאבדת את עצמה במרחבי האוקיינוס, מהופנטת ממשחקי האור על המים ומהדפוסים המשתנים ללא הרף של הגלים. עבורה, הים היה ישות חיה נושמת, כוח טבע עוצמתי שדרש כבוד ויראה.

ברגעים השקטים של בדידות ליד החוף, מרינה מצאה בהירות ותכלית. הים היה המוזה שלה, דלק את היצירתיות שלה והצית את תשוקתה לחיים. היא הייתה אוספת צדפים ועצי סחף, ויוצרת פסלים מורכבים שתפסו את יופיו של האוקיינוס. יצירות האמנות שלה דיברו על הקשר העמוק שלה לים, כל יצירה היא השתקפות של אהבתה וכבודה לפאר הנצחי שלה.

כשהשמש שקעה מתחת לאופק, צובעת את השמיים בשטיח של צבעים, מרינה הייתה נפרדת מהים, בידיעה שהוא תמיד יהיה שם, מחכה לשובה. בלב מלא הכרת תודה ובנפש שלווה, היא הייתה עושה את דרכה חזרה הביתה, נושאת איתה את הזיכרונות של עוד יום שעברה בחיבוק גלי אהובה. וכשהיא נסחפת לישון, שיר הערש העדין של הים היה צר לה, לוחש הבטחות להתחלות חדשות ואפשרויות אינסופיות.