הוא יושב כמו גוש פחם

לא זז

אצבעות ממוללות סיגריה

כף יד מגישה שיכר

הוא יושב והזמן חולף,

בורח דרך החלון

מחכה בשקט לשקיעה,

אולי בחשיכה יהיה קל יותר

אנשים חולפים סביבו,

מעליו, מתחתיו,

אך הוא לא מרגיש

אומר תודה בשקט,

בלי כוונה

אין חילופי אנרגיות בין אנרגיה לאנרגיה

והאש מכלה את הפחם,

בשקט-בשקט, לאט-לאט

הוא מתאבן

עור פנים של מסיכה

וחיוך מריר דק על הפרצוף,

חיוך מזויף.