הליקופטר

 ציוץ ציפורים בשקט של הבוקר, לפני שהשמש זורחת גבוה, הציפורים מתחילות את המקהלה שלהן, השיר המתוק שלהן ממלא את השמיים. האחד מוביל את המנגינה, עם המנגינה העליזה והמרתקת שלו, בעוד הדרור מצטרף בהרמוניה, והקיכלי מוסיף גרון עמוק יותר. שריקת השחור נשמעת, כשהחוחית מוסיפה את הצליל החוזר שלה, והפזמון המתוק של ציפור מתוקה, מביא תחושה של שלווה והרמוניה. ככל שאור הבוקר מתבהר, הציפורים ממשיכות בשירתן, הקולות שלהן עולים גבוה יותר, כשהיום מתחיל לעלות. אז בואו נעצור ונקשיב, לסימפוניה הזו של הצליל, כשהציפורים מברכות את הבוקר, והעולם מתעורר לחיים מסביב.

  את בחורה שאוהבת ליהנות, בצחוק ובשמחה, אף פעם לא סיימת. את רוקדת כאילו אף אחד לא מסתכל, ושרה כאילו את במקהלה. את תופסת את היום בחיוך, והופכת כל רגע לכדאי. רוחך חופשית ופרועה, והאנרגיה שלך נקייה. את אוהבת ללקק ולמצוץ בהונות. את אוהבת לחקור ולגלות, והסקרנות שלך רק מתגברת. את תמיד מוכנה להרפתקה, ולעולם לא נרתעת מבעיות. את אישה שיודעת לחיות, ואת עושה את זה בסטייל ובחן. שמחת החיים שלך מדבקת, והנוכחות שלך מאירה כל מקום. את אוהבת ללקק ולמצוץ בהונות. אז תמשיכי לזרוח, אישה שאוהבת ליהנות, ותעוררי חשק גם באחרים להצטרף לכיף.

  בעיירה לא כל כך רחוקה, שם גר אבא, אז הם אומרים, הוא גידל ילד, גאון מבריק, אבל דעתו של האבא לא הייתה כל כך נכונה. האבא היה אדם פשוט, מי חשב שיש לו תוכנית מוצקה, לגדל את ילדו באהבה ובדאגה, אבל חסרה לו שנינות להיות מודע. האבא לימד את ילדו את הדברים שהוא ידע, אבל כשהמוח של הילד גדל במהירות, הילד מצא שתורתו של אביו פגומה, ועד מהרה התעלם מאביו. מוחו של הילד דהר כמו רכבת, בעוד שאביו היה איטי ופשוט, וככל שהגאונות של הילד גדלה, את בורותו של אביו הוא ידע. האב ניסה לעמוד בקצב, אבל הוא לא הצליח להמשיך במרוץ, וכשמוחו של הילד שלו נסק כל כך גבוה, מוחו של אביו החל למות. הילד התעצבן מתסכול, בגלל חוסר ההשכלה של אביו, וכשאביו שקע לאט, מוחו של הילד החל להתרוקן. טיפשותו של האב ניצחה, ומוחו של הילד התבטל, כי למרות שאביו ניסה כמיטב יכולתו, בורותו גרמה לתסכול שגרמה לתסיסה גדולה. אז שיהיה זה לקח שנלמד, לכל ההורים שכמהו, לגדל ילד גאון כל כך מבריק, ודאו שהמוח שלכם יכול להמשיך במאבק.

כשראיתי אותך לראשונה, הלב שלי החסיר פעימה ידעתי אז, רוצה אותך להכיר החיוך שלך, העיניים שלך, השיער שלך כל כך רך חושניות זו את חלמתי עליך, כל לילה בתקווה שיום אחד את תהיה בחיי ועכשיו כשאת כאן, ממש לצידי, אני מרגיש שאני בנסיעה קסומה, של חושניות ואהבה המגע שלך, הנשיקות שלך, החיבוק העדין שלך גורם ללב שלי להתרגש מעולם לא הכרתי אהבה, עד שפגשתי אותך הלב והנשמה שלי, שייכים רק לך אני אוקיר כל רגע, כל יום איתך לצידי, תמיד תהיי אתי אני מבטיח לאהוב אותך, מכל הלב עד קץ הימים, לעולם לא ניפרד.

 ירוק פעם היה אדם, כל כך נועז ואמיתי הוא חבש כובע ירוק, בעוד שאחרים חבשו כובעים שחורים הוא בלט בקהל, עם הכובע שלו - כל כך בהיר ואנשים היו בוהים, בכל הכוח הם היו לוחשים ומצביעים, בעודו עובר על פניהם אבל האיש עם הכובע הירוק, לא הניד עפעף הוא ידע מי הוא ומה הוא אוהב ללבוש ולא היה אכפת לו, אם אנשים יעצרו ויינעצו מבט כי הוא היה אדם, שצעד לפי הקצב שלו והוא חבש את הכובע הירוק הזה, בכל רחוב הוא אהב את הצבע ואת מה שהוא מייצג והוא לבש אותו בגאווה, בלי צורך להתריס אנשים היו שואלים אותו למה הוא חבש את הכובע הזה והוא פשוט היה מחייך, ואומר "למה לא?" כי הוא ידע שבחיים, לכולנו יש ברירה להיות עצמנו, ולתת לאני האמיתי שלנו לשמוח אז בואו כולנו נלמד, מהאיש הנועז כל כך ללבוש את מה שאנחנו אוהבים, ולשבור את המוסכמות כי החיים קצרים מכדי לחיות בפחד ולדפוק חשבון לאחרים אז חבוש את הכובע הירוק שלך, ותן לרוחך להתעודד.

 אמילי פעם, הייתה בחורה בשם אמילי שהתאהבה באדם בשם ג'ק. בהתחלה, מערכת היחסים שלהם הייתה מלאה בתשוקה ואהבה. הם היו מבלים שעות בדיבור ובצחוק, ואמילי הרגישה שסוף סוף מצאה את הנפש התאומה שלה. עם זאת, ככל שחלף הזמן, התנהגותו של ג'ק הפכה ליותר ויותר לא סדירה. הוא הפך לקנאי ורכושני, מאשים את אמילי בבגידה בו גם כשהיא לא. הוא היה קורא לה בשמות ומזלזל בה בפני חבריהם. למרות הכאב והייסורים, אמילי לא הצליחה להביא את עצמה לעזוב את ג'ק. היא האמינה שהוא אוהב אותה ושהוא ישתנה. אבל ההתעללות רק המשיכה להסלים, ועד מהרה אמילי מצאה את עצמה לכודה במערכת יחסים כואבת ומייסרת. רק כשהחברה הכי טובה של אמילי התערבה והאיצה בה לעזוב את ג'ק היא סוף סוף מצאה את הכוח להשתחרר. זה היה תהליך כואב וקשה, אבל אמילי ידעה שמגיע לה יותר ממערכת יחסים מלאה בכאב וסבל. בסופו של דבר, אמילי למדה שלפעמים אהבה יכולה להיות כואבת ומייסרת, אבל לעולם לא כדאי להקריב את האושר והרווחה שלך.

  יש מדיח כלים במטבח, מי שאוהב ללקק את הכוסות נקיות, הוא תמיד מגניב ליקוק מהיר, כ-ש-לא ניתן לראות את צוות המטבח. פזמון - הו, מדיח כלים, למה אתה מלקק? זה לא הרגל שאנחנו רוצים לדבוק בו, אנחנו צריכים שתשטפו, לא תטעמו, אז בבקשה, לא עוד ללקק בחיפזון. אני לא מדיח כלים, אני אדם שוטף כלים. הוא טוען שהסבון טעים מדי, והמים פשוטים מדי, אבל אנחנו לא רוצים את החיידקים שלו על הספלים שלנו, זה הרגל שהוא חייב לרסן. פזמון - הו, מדיח כלים, למה אתה מלקק?... ניסינו להגיד לו שזה לא בסדר, אבל הוא פשוט לא יקשיב להיגיון, אז עכשיו אנחנו צריכים להשגיח עליו מקרוב, כדי לשמור על המשקפיים שלנו נקיים לעונה. מקהלה: הו, מדיח כלים, למה אתה מלקק?... אז אם אתה רואה מדיח כלים מלקק, תגיד לו שזו לא תוכנית טובה, אנחנו צריכים שהוא ישטוף, לא יטעם, ושמרו על המשקפיים שלנו נקיות מחיידקים, בנאדם! רגע, אני לא מדיח כלים, אני אדם שואף כלים ולא על כוס מדובר, אלא על קוס! השיר שלכם לא ברור בכלל! - מלקק קוס מוחא.

 תענוגות וייסורים הנאות וכאבים, שני צדדים של מטבע, במסע החיים, שניהם יצטרפו. המתיקות של העונג, המרירות של הכאב, יחד הם מעצבים אותנו, כמו שמש וגשם. תענוגות, הו כמה שהם גורמים לנו להרגיש חיים, חום של חיבוק, שמחה של היי פייב. הטעם של אוכל טוב, קול צחוק, הריגוש שבהרפתקה, הנוחות של אמבטיה. אבל לכאבים, גם להם יש כוח משלהם, הם מלמדים אותנו שיעורים, בכל שעה. עוקץ של אובדן, כאב של שברון לב, משקלו של נטל, החשש מטעות. ובכל זאת, בסופו של דבר, גם הנאות וגם כאבים, הם רק רגעים חולפים, כמו גשמים עדינים. הם באים והולכים, ככל שהחיים ממשיכים, ועלינו ללמוד להוקיר אותם לפני שהם נעלמים. אז בואו נאמץ את שניהם, תענוגות וכאבים, כי הם הצבעים של הפזמונים הרבים של החיים. ונזכור, שבכל משפט, אנחנו יכולים למצוא כוח, וסיבה לחייך.

 הוא בא מחר אתן יכולות לבוא אליי, לטעום מהזין שלי כי הוא בא מחר, יש לו מה לעשות, אז אתן יכולות לבוא אליי, לטעום מהזין שלי אתן אוהבות זין שלי, מתוק וגאה ונועז, משפריץ לכל אישה אם את רוצה - גם את יכולה לטעום מהזין שלי, טעם אמיתי של תשוקה.

 טורפת גברים אני לא מפחד מהמבט של הטורף, עיניה הנוקבות ודרכיה המפתות. כי אני יודע שמתחת לחיצוניותה הקשוחה, טמון לב שמשווע לאהבה כל כך יקרה. אני אתקרב אליה באומץ ובחן, להראות לה אהבה זכה וטהורה. אני אהיה זה שישבור לה את החומות, ואתפוס אותה כשהיא מועדת ונופלת. כי אני רואה מעבר לפחדים ולספקות שלה, היא תדע מה היא אהבה אמיתית. אני אחזיק אותה קרוב ולעולם לא אשחרר, ויחד נעבור כל סערה שעלולה להישבר. אז שהעולם יגיד מה שהם רוצים, כי אני יודע שהאהבה שלי אליה אמיתית. אני אתמודד עם הטורף בכל הכוח, ואכבוש את לבה באור המתוק של האהבה.

 זה בעייתי איך שאת מזיזה את הציצי 40 מעלות ב-צל 50 אחוז לחות איזו זכות יש לי עלייך? צמרמורת ביום היום הכי חם בשנה ורדים אדומים כיסו את השכונה שוב מציץ לך בשדיים סליחה, בעיניים שוב נצא לרקוד ושעשו לנו כבוד הלו, הלו, משטרה כל הלילה מסיבה וכולם כמו משוגעים שמישהו ינסה לעצור אותי תרימו לה, תרימו לי. XXX איך אני צריך אותך תמיד כ-ש-לא בא ל לסובב אותך על הזין שלי כל הערב מסיבה, כולם משוגעים אחטוף אותך ואבצע בך מעשים מגונים - כל הלילה, בלילה, שלי ושלך כי אני משוגע, מסוגל לשתות את דמך הולך אתך לאט, לא יודע לאן כשכולם הולכים בשקט ויש להם מטרה הבוקר בא בין הסדינים אני ואת קצת מובכים כשכולם הולכים בשקט ואנחנו מופרעים.

 רוקדים הלילה צעיר והמוזיקה רועשת אנשים מסביב, מרגישים גאווה הם מזיזים את גופם לפי הקצב מתנדנד ימינה ושמאלה, מורגש חום הנשמה פזמון - אנשים רוקדים, מרגישים חיים להשתחרר, אין צורך במאמץ מאבדים את עצמם בקצב הלילה רוקדים עד אור הבוקר התקליטן מנגן את השיר האהוב עליהם הקהל שר יחד, כל הלילה האנרגיה היא חשמלית, האווירה נכונה כולם רוקדים בכל הכוח פזמון - אנשים רוקדים, מרגישים חיים... רחבת הריקודים היא מקום של חופש איפה ש-כל אחד יכול להיות עצמו, לא צריך להיות מישהו המוזיקה מאחדת את כולנו, ללא הבדל גזע או אמונה אנחנו רוקדים יחד, ממלאים את הצורך שלנו פזמון - אנשים רוקדים, מרגישים חיים... כשהלילה מגיע לסיומו אנחנו נפרדים מהחברים החדשים שלנו אבל תמיד נזכור את ההרגשה שהייתה לנו כשרקדנו, והכל היה מטורף.

  יש חתול בבית שלי בשם קלאש מי שאוהב לנמנם על הגב הוא מותח את כפותיו ומשחרר פיהוק כשהוא חולם על עכבר שהוא עלול לתפוס הוא עקבי שעות על גבי שעות ולא אכפת לו מהחבר האנושי שלו הוא יישן במשך היום ונוחר כל השינה עד שזמן הנמנום שלו מסתיים והוא קם לנמנומייה חדשה.

  אחרי יום ארוך וחם בשמש, החום נצמד אלי כמו עור שני. אבל אני יודע בדיוק מה יגרום לי להרגיש חדש, מקלחת קרה כדי לשטוף את המקום שהייתי בו. המים פוגעים בעור שלי כמו אלף מחטים זעירות, אבל התחושה היא לא פחות מאלוהית. זה כמו מזור לשרירים הכואבים שלי, ואני מרגיש שהגוף שלי מתחיל להירגע. נתזי המים עולים סביבי כמו הילה, כשהמים הקרירים שוטפים את הלחץ שלי. אני עוצם את עיניי ופולט אנחה, הו, זה הרגע שחיכיתי לברך. כל טיפה היא כמו נשיקה אלוהית, תזכורת שאני חי וקיים. וכשאני יוצא החוצה, מרגיש כל כך בסדר, אני יודע שמחר יהיה סיפור חדש לספר.

 לחופי מונטה קרלו במים מול חופי מונטה קרלו, ספינת תענוגות נהדרת הפליגה, עם נוסעים מרחוק, כולם להוטים לבלות. הספינה הייתה מפוארת ויפה, מראה טוב לראות לכולם, עם סיפונים ובריכות וחדרי אוכל, וחדרים גדולים וקטנים כאחד. אבל במסע הגורלי הזה, הספינה תעמוד בגורלה, כמו ים סוער וגלים מתנפצים, ייחתם התאריך הטרגי שלה. הרוחות ייללו, הגלים התרסקו, הספינה התחילה להיטלטל, ועד מהרה ידעו הנוסעים בפחד, ההפלגה הזו בלתי-אפשרית. הקפטן ניסה לנווט את הספינה, לביטחון אל החוף, אבל הרוחות והגלים היו חזקים מדי, ועד מהרה המצב היה אבוד. הספינה ירדה מתחת לגלים, עם נוסעים עדיין על הסיפון, ולאורך כל החוף באותו יום, האנשים היו כולם בבהלה. צוותי ההצלה עשו כל שביכולתם, כדי להציל את אלה בים, אבל חיים רבים אבדו באותו יום, גורל טראגי. ועכשיו החוף של מונטה קרלו, רדוף על ידי הספינה הזו, תזכורת לכוחו של הים, ואיך זה יכול להשפיע. אז אם אי פעם תפליג במים האלה, זכור את הגורל העצוב הזה, והתפלל שתגיע בשלום, עד שערי היעד שלך.

 זפת פעם היה כפר קטן שנמצא בתוך יער עבות. תושבי הכפר נודעו במומחיותם בהכנת זפת, בה השתמשו למטרות שונות כמו איטום גגותיהם וסירותיהם. יום אחד, ילד צעיר בשם טימי שיחק ליד בורות הזפת כשהוא נפל פנימה בטעות. הוריו נחרדו ומיהרו לחלץ אותו, אבל הזפת הייתה עבה ודביקה מכדי שימשכו אותו. כל הכפר התכנס כדי לנסות ולהציל את טימי, אבל נראה ששום דבר לא עבד. ככל שחלפו השעות, טימי נהיה חלש יותר ויותר, ונראה היה שכל תקווה אבדה. בדיוק כשכולם התייאשו, הגיעה אישה זקנה וחכמה. היא נודעה בידע שלה בעשבי תיבול וצמחים, והיה לה פתרון. היא הורתה לתושבי הכפר לאסוף סוג מסוים של צמח שגדל ביער ולערבב אותו במים חמים. תושבי הכפר עקבו אחר הוראותיה ויצרו תערובת צמחים חזקה. הם שפכו אותו על טימי, ולתדהמת כולם הזפת החלה להתרכך ולהרפות את אחיזתה בו. לאט אבל בטוח הצליחו למשוך אותו החוצה, והוא ניצל. מאותו יום הבינו תושבי הכפר את החשיבות שיש בידע מעבר למומחיותם בייצור זפת. הם החלו לחפש את חוכמתה של החכמה הזקנה ולמדו על הצמחים והצמחים השונים שגדלו ביער שלהם. וטימי? ובכן, הוא מעולם לא התקרב לבורות הזפת שוב.

 סיפור קצר יחסים פעם, היה זוג צעיר בשם אלכס ושרה. הם היו מאוהבים עמוקות והיו ביחד כמה שנים. הם חלקו הכל אחד עם השני, מהפחדים הכי עמוקים שלהם ועד לחלומות הכי פרועים שלהם. יום אחד, שרה קיבלה הצעת עבודה בעיר אחרת, והיא נאלצה להתרחק. אלכס היה הרוס, אבל הוא ידע שהוא לא יכול לעצור אותה. הם הבטיחו לשמור על קשר ולגרום למערכת היחסים למרחקים ארוכים לעבוד. בהתחלה הדברים התנהלו כשורה. הם דיברו בטלפון כל יום ושלחו אחד לשני הודעות ותמונות. אבל ככל שחלף הזמן, אלכס התחיל להרגיש בודד ומוזנח. הוא התגעגע לנוכחות הפיזית של שרה ולנוחות שבהיותו איתה. יום אחד, אלכס החליט להפתיע את שרה על ידי הופעה ליד דלתה. אבל כשהגיע לשם, הוא גילה ששרה התחילה לראות מישהו אחר. אלכס היה שבור לב והרגיש כאילו עולמו התמוטט. במהלך השבועות הבאים, אלכס נאבק להשלים עם סיום מערכת היחסים שלו. הוא הבין שאהבה לא תמיד מספיקה כדי לגרום לזוגיות לעבוד, ושלפעמים, מרחק וזמן יכולים לגבות מחיר אפילו מהקשרים החזקים ביותר. בסופו של דבר, אלכס המשיך הלאה ומצא אושר בתחומים אחרים בחייו. אבל הוא מעולם לא שכח את הלקחים שלמד מיחסיו עם שרה. הוא ...

 נפלאות הבריאה בהתחלה, לא היה כלום, חלל כל כך עצום, כה אפל, כל כך אינסופי, אבל אז, ניצוץ, פרץ של אור, ומזה יצא מראה מופלא. הכוכבים למעלה, כל כך בהירים ומפוארים, כוכבי הלכת מסתובבים, בריקוד קוסמי, השמש, הירח, כדור הארץ למטה, הכול חלק מיצירה שממשיכה לצמוח. ההרים עולים, האוקיינוסים שואגים, היערות שופעים חיים בשפע, היצורים הגדולים והקטנים, כל כך מגוונים, כל אחד מהם יצירת מופת, פלא להתבונן בהם. ובכל זאת, בתוך התצוגה המפוארת הזו, עדיין יש כל כך הרבה שאנחנו לא יכולים לומר, עבור כל יום, אנו מגלים יותר, מהנפלאות שמצפה הבריאה. אז תנו לנו להתפעל, בואו לחקור, תן לנו להוקיר את כל מה שיש לבריאה, כי ביופיו אנו מוצאים את מקומנו, חלק מסיפור שהזמן לא יכול למחוק.

 פריחת הדובדבן באביב, כשהעולם מתעורר, ואחיזת החורף מתחילה להישבר, פריחת הדובדבן מתחילה לפרוח, מראה ש-מרים אותנו מהאפלולית. עלי הכותרת העדינים שלהם, רכים וקלים, רוקדים ברוח, כל כך טהורים ומוארים. ים של ורוד, גוון עדין, חזיון של יופי, כל כך טהור ואמיתי. העצים שהם עומדים בהם, כל כך גבוהים וגאים, ענפיהם מלאים, תכריך פורח. השמש שהיא זורחת, הקרניים שלה כל כך חמות, יום מושלם, קסם טבעי. הדובדבן פורח, הוא בא והולך, יופי חולף, מופע חולף. אבל בזמנו הקצר והמופלא, הוא ממלא את ליבנו, בשמחה עילאית. היופי שלו מדבר, על חיים ואהבה, של תקווה ואמונה, ושלווה למעלה. סמל ללידה מחדש של העולם, תזכורת לכדור הארץ היקר שלנו. אז בואו נעצור, וניקח את זה, היופי החולף הזה, הניצחון הטבעי הזה. תנו לנו להוקיר כל יום יקר, ותנו לפריחת הדובדבן להראות את הדרך.

 בריאה בהתחלה, לא היה כלום, ריק של חושך, ריקנות עצומה. אבל אז ניצוץ, פרץ של אור, והתחילה הבריאה, מראה מופלא. מהתוהו ובוהו הגיע הסדר, מהאבק הגיעו החיים, יקום של פלא, נקי מריב. גלקסיות הסתובבו, כוכבים נולדו, נוצרו כוכבי לכת, כל אחד הוא ייחודי בצורתו. על פני כדור הארץ, היופי המשיך להתגלות, הרים עלו, אוקיינוסים התגלגלו. יערות צמחו, שופעים חיים, יצורים מכל הסוגים, מקטנים ועד רבים. השמש זרחה בכל יום וצובעת את השמים, קנבס של צבעים, חגיגה לעין. הירח זוהר בלילה, אור מנחה, פלא שמימי, מראה קסום. מהאטום הקטן ביותר לכוכב הגדול ביותר, היופי שבבריאה אף פעם לא רחוק. בכל נשימה שאנו לוקחים, בכל צעד שאנו עושים, אנחנו מוקפים בהוד מלכותו, הללויה. אז תן לנו להוקיר את המתנה שניתנה לנו, עולם הפלא הזה, האדמה הזו שאנחנו חיים בה. תן לנו להגן עליו, לטפח אותו בזהירות, כי יופייה של הבריאה הוא ללא השוואה.

 שעון שתיים שעון, שעון, הוא אף פעם לא עוצר, מתקתק כמו שעון זעיר, ידיו נעות סחור סחור, מסמנים את הרגעים, בלי צליל. עם כל טיק וכל טיק, השעון מזכיר לנו לעשות חשבון נפש, מכל הזמן שבילינו, וכל הרגעים שהשאלנו. מאור הבוקר ועד צל הערב, השעון שומר זמן, לעולם לא מפחד, כדי לומר לנו מתי הגיע הזמן ללכת, וכשמגיע הזמן לקחת את זה לאט. אבל כשהשעון מתקתק עוד ועוד, מזכירים לנו שהזמן חלף, ולמרות שאנחנו לא יכולים להחזיר את הידיים לאחור, אנחנו יכולים להפיק את המרב ממה שהזמן דורש. אז תן לשעון להיות המדריך שלך, ולעולם אל תתנו לזמן לעבור, כי כל רגע הוא מתנה, והשעון מזכיר לנו לחיות. שעון, שעון, הוא אף פעם לא ישן, תזכורת מתמדת שהזמן לא שומר, אז הוקיר כל רגע, החזק אותו חזק, ותן לשעון להיות האור המנחה שלך.

 שעון אחד שעון יושב על הקיר, מתקתק ככל שהזמן יורד, הידיים שלו זזות בחן כזה, מסמנים כל רגע במקומו. עם כל טיק וכל טיק, השעון מזכיר לנו לעשות חשבון נפש, מכל הרגעים היקרים לנו, ולהוקיר אותם כל עוד הם כאן. מאור הבוקר ועד צל הערב, השעון שומר את הזמן, לעולם לא מפחד, כדי לומר לנו מתי הגיע הזמן ללכת, וכשמגיע הזמן לקחת את זה לאט. אבל כשהשעון מתקתק עוד ועוד, מזכיר לנו שהזמן חלף, ולמרות שאנחנו לא יכולים להחזיר את הידיים לאחור, אנחנו יכולים להפיק את המרב ממה שהזמן דורש. אז תן לשעון להיות המדריך שלך, ולעולם אל תיתן לזמן לעבור, כי כל רגע הוא מתנה, והשעון מזכיר לנו לחיות.

  בארץ של ירוק וזהב, היכן שההרים נוגעים בשמיים, חי אביר צעיר וחסר פחד, עם ברק בעיניים. הוא רכב על הסוס הנאמן שלו, עם החרב לצדו, ואנשי הארץ, הסתכלו עליו בגאווה. הוא נלחם למען הצדק והשלום, לחלשים ולחזקים, והוא מעולם לא נסוג, לא משנה מה השתבש. יום אחד הגיע דרקון לעיר, נושם להבות ועשן, והאנשים כולם זעקו, שמישהו יציל. האביר יצא לפגוש את החיה, עם חרבו מורמת, והוא נלחם עם הדרקון, מתחת לשמים הבוערים. הקרב היה ארוך וקשה, אבל האביר היה אמיץ וגיבור, ובסוף הוא ניצח, כשלהבות הדרקון נסוגו. אנשי הארץ שמחו, והם שרו שיר הלל, לאביר שהציל את עירם, ואת חייהם. וכך אגדת האביר, חיה עד עצם היום הזה, סיפור על אומץ וגבורה זה - לעולם לא ייעלם

  בארץ של ירוק וזהב, היכן שההרים נוגעים בשמים, שם גר אביר צעיר ואמיץ, שלבו היה טהור וגבוה. הוא רכב על הסוס הנאמן שלו, עם חרבו לצדו, והוא נסע למרחקים, דרך יערות עמוקים ורחבים. הוא נלחם בדרקונים עזים וחזקים, והציל עלמות יפות ואמיתיות, ויודע שמו בכל הארץ, על המעשים שהוא עשה. אבל יום אחד הוא פגש את הגורל שלו, אויב שלא דומה לאף אחד אחר, ולמרות שהוא נלחם בכל כוחו, הוא לא הצליח להביס את הדבר הזה. וכך הוא נפל על הארץ, כוחו ורצונו נעלמו כעת, אבל רוחו עלתה לשמיים, להצטרף לשיר המלאכים. ולמרות שגופו שכב במנוחה, האגדה שלו חיה לנצח, כי הוא היה ידוע בתור האביר האמיץ ביותר, בכל ארץ השירה.

 לשון הו הלשון, השריר הזה בפה שלנו, כלי רב תכליתי, צפון, מזרח, מערב, דרום, זה עוזר לנו לדבר, זה עוזר לנו לטעום, זה פלא של הגזע האנושי שלנו. עם כל מילה היא רוקדת וזזה, סימפוניה של צלילים, קצב מגרה, היא מספרת את הסיפורים שלנו, הי א חולקת את החלומות שלנו, זה כלי ביטוי, או כך לפחות נראה. אבל זה לא קשור רק למילים שאנחנו אומרים, זה גם לגבי הטעמים שאנו מעבירים, המתיקות של הסוכר, החבטות של הליים, מליחות הים, מרירות הזמן. ועדיין, זה יותר מסתם טעימה, זו דרך להתחבר, לחבק, לחלוק ארוחה, לשבור לחם, להתחבר לאחרים, להאכיל היטב. אז תן ללשונך להיות מדריך, לנפלאות שהעולם הזה מספק, ודע שבכל צעד שלה, טמון הכוח להתחבר.

 גבות הו גבות, קשתות החסד האלה, שממסגרות את עינינו ומעצבות את פנינו, עקומה עדינה, קו עדין, זה יכול לבטא כל כך הרבה. מנועז ועמוס לחלק ורזה, הם מושכים תשומת לב, מזמינים אותנו פנימה, על חלונות הנפש הם שומרים, הצצה לרגשות שלנו, ללא חסמים. עם כל תלם, כל גובה ויורד, הם מספרים סיפור, חושפים הכל, בשמחה ובצער, באהבה ובכאב, הם משקפים את מה שיש בפנים, שוב ושוב. ועדיין, הם יותר מסתם מראה, הם קנבס, יצירת אמנות, יקירי, מקום לשחק בו, להתנסות, לנסות מראה חדש, להמציא מחדש. אז תן לגבות שלך להיות מדריך, ליופי שאתה מחזיק בפנים.

 שיער ראש שיער ראש, הו שיער ראש, כתר של רעמה שאנו לובשים, כל אחד ייחודי, יצירת אמנות, סמל ללב הפועם שלנו. מגוונים זהובים לשחור עורב, גם אדום לוהט או ערמוני, כל גוון סיפור שיש לספר, של מי שאנחנו, צעירים או מבוגרים. ארוך וזורם, או קצוץ ומסודר, סגנון שיתאים לקצב הפנימי שלנו, דרך להראות לעולם את הכישרון שלנו, ולתת לאישיות שלנו להכריז את עצמה. אבל שיער ראש הוא יותר מסתם מראה, זו תחושה, תחושה שמקבלים, חלק מאיתנו, חלק חיוני, זה גורם לנו להרגיש חיים ושלווים. אז תן לשיער הראש שלך לזרוח ולהאיר, תן לזה להיות חלק מהמופע, ודע שבכל תספורת שלך, קורן היופי של מי שאתה. הגדול.

 זריחה שתיים השמש מתחילה לעלות, זוחלת לאט לאט מעל האופק, צובעת את השמיים בגוונים של ורוד וזהב, כשהעולם מתעורר ליום חדש. ציפורים מצייצות ושרות, כשהם מקבלים את פני השחר, והאוויר מתמלא בריח מתוק של טל בוקר, כאשר קרני השמש החמות נוגעות בכדור הארץ. העולם נולד מחדש, כשהשמש זורחת גבוה יותר בשמיים, והיופי של הזריחה, ממלא את ליבנו בשמחה ובתקווה. אז בואו נאמץ את השחר, וכל ההבטחה שזה מביא, שכן עם כל זריחה חדשה, ניתנת לנו המתנה של התחלה חדשה.

 זריחה אהבה היא כוח שאי אפשר לאלף, להבה בוערת בהירה ואמיתית, הוא יכול לכבוש הרים ולחצות אוקיינוסים, ולהגשים את הבלתי אפשרי. אהבה יכולה לרפא את הפצעים העמוקים ביותר, ותתקן את הלב השבור, זה יכול להביא שמחה לימים האפלים ביותר, ולהאיר אפילו את החלקים האפלים ביותר. אהבה היא קשר שאי אפשר לשבור, קשר שנמשך לאורך זמן, זה יכול לעמוד בסערות העזות ביותר, ותשמור אותנו חזקים בכל טיפוס. אז תן לאהבה להיות המדריך שלך, ותן לזה להוביל אותך בחיים, כי עם אהבה בלב, אתה תמצא שלווה בתוך המריבה.

אהבה אהבה היא כוח שאי אפשר לאלף, להבה בוערת בהירה ואמיתית, הוא יכול לכבוש הרים ולחצות אוקיינוסים, ולהגשים את הבלתי אפשרי. אהבה יכולה לרפא את הפצעים העמוקים ביותר, ולתקן את הלב השבור, זה יכול להביא שמחה לימים האפלים ביותר, ולהאיר אפילו את החלקים האפלים ביותר. אהבה היא קשר שאי אפשר לשבור, קשר שנמשך לאורך זמן, זה יכול לעמוד בסערות העזות ביותר, ולשמור אותנו חזקים בכל קושי. אז תן לאהבה להיות המדריך שלך, ותן לזה להוביל אותך בחיים, כי עם אהבה בלב,  אתה תמצא שלווה בתוך הריב.  

 חילופי עונות כשהעלים נושרים בעדינות אל האדמה, והאוויר הופך להיות פריך וקריר, יופיו של הטבע מקיף אותנו, בצבעים כל כך עשירים ונועזים. העצים משילים את העלים שלהם, כשהם מתכוננים לקור של החורף, אבל הענפים שלהם עדיין עומדים גבוה, מראה שכדאי לראות. השמש שוקעת מוקדם יותר בכל יום, והחושך מגיע במהירות בלילה, אבל הכוכבים מאירים בשמים, מראה מרהיב ונוצץ. כשהעונות משתנות וחולפות, היופי של הטבע נשאר, תזכורת מתמדת לפלא, זה מקיף אותנו כל יום.

 ים הים, כחול עצום ואינסופי עולם של פלא, חדש תמיד גליו מתנפצים על החוף סימפוניה, לנצח הים, מקום של מסתורין עולם של עומק והיסטוריה המעמקים שלו טומנים סודות, שלא סופרו ממלכה של פלא, לראות הים, כוח כוחו של הטבע כוח שממלא אותנו בהנאה הגלים שלו יכולים להרגיע, או שהם יכולים להשתולל כוח שצריך לכבד, בכל עידן הים, מקום של חלומות אינסופיים עולם של אפשרויות אינסופיות, כך נראה האופק שלו קורא לאמיצים אתגר, להיענות בחן אז הבה ניענה לקריאת הים ונחקור את מעמקיו, בלי סוף כי בים אנו מוצאים את נשמתנו מקום של שלום, שבו אנחנו שלמים.

 גשם טפטוף הגשם נופל ברכות על השמשה צליל מרגיע, פעימה עדינה סימפוניה, כל כך מתוקה טיפות הגשם רוקדות על האדמה יצירת מוזיקה, מסביב מנגינה שממלאת את האוויר שיר של חיים, כל כך נדיר הגשם מביא חיים לכל מי שהוא פוגש הפרחים, הדשא והעצים שהוא מברך זה מזין ומקיים מתנה משמיים, כל כך פשוט אז תן לגשם לרדת עליי תן לזה לשטוף את הדאגות שלי כי בגשם אני מוצא את שלוותי רגע של רוגע, שחרור מתוק.

 שלכת פעם עמדתי גבוה, גאה וחזק מגדלור של תקווה, שיר מנחה אבל כשהעלים החלו להשתנות העולם שלי היה מסודר אחרת רוחות השינוי החלו לנשוב ועד מהרה החלו העלים שלי ללכת ראיתי אותם נופלים, אחד אחד עד שהענפים שלי היו חשופים ובטלים צינת הסתיו מילאה את האוויר כשעמדתי לבד, מופשט וחשוף אבל גם במצבי המוחלש ידעתי שבקרוב זה יהיה נהדר כי בדיוק כשהעונות באות והולכות כך גם אחזיר את הזוהר שלי וכשהאביב מגיע מחדש אני אפרח שוב, רענן ונכון.

 גלידה הו גלידה, הפינוק הכי מתוק שלי, איך אתה גורם ללב שלי להחסיר פעימה, עם הטעם הקרמי, הקריר והעסיסי שלך, אתה הקינוח המושלם, אין זמן לבזבז. מ-ה-וניל הקלאסי ועד לפאדג' השוקולד, הטעמים שלך הם אינסופיים, אוי איך אתה מפנק, מערבולת תותים, נענע וקרמל, אתה הפינוק המושלם לכל ילד וילדה. בתוך חרוט או כוס, אתה תמיד תענוג, כף או שניים, בדיוק מה שאני צריך הלילה, עם זילוף, אגוזים ודובדבן מעל, אתה הקינוח המושלם, לעולם לא תפסיק. הו גלידה, הפינוק הכי מתוק שלי, אתה עושה לי את היום, אתה המפלט שלי, עם כל ליקוק, אני מרגיש כל כך חי, אתה הקינוח המושלם.

 שוקולד הו שוקולד, שוקולד מתוק, איך אתה גורם ללב שלי לשיר, עם המרקם העשיר והקרמי שלך. מהקקאו הכהה המר, לשמחת שוקולד חלב מתוק, אתה מביא כזה שמחה והנאה, עם כל ביס אחרי ביס. הארומה שלך כל כך מפתה, כשהיא ממלאת את האוויר מסביב, והטעם שלך כל כך אלוהי, זה כאילו אפשר למצוא גן עדן. אפשר לעצב אותך לצורות, או לטפטף מעל קינוח, אפשר להמיס אותך לתוך פונדו, או פשוט לאכול כחטיף, זה בטוח. הו שוקולד, שוקולד מתוק, אתה תענוג אמיתי, פינוק לכל החושים, ומקור של עונג צרוף.

 מוזיקה  מוזיקה, הו מוזיקה מתוקה, סימפוניה של צליל, מתוך מיתר של גיטרה, לקצב של תוף שדופק. קלידי הפסנתר רוקדים, במנגינה כה גדולה, בזמן שהכינור שר, ביד עדינה וחיננית. הסקסופון מיילל, בבכי מלא נשמה, באבלות, והחצוצרה קולעת, באנחה מנצחת ושמחה. מיתרי הנבל מנצנצים, כמו בריכה מוארת ירח, והקול העמוק של הצ'לו, מהדהד כמו טיפש באבלות. עם כל כלי מנגן, מסופר סיפור, סיפור על אהבה, אובדן, או קרב כל כך נועז. מוזיקה, הו מוזיקה מתוקה, שפה משלה, מתוך תווים של חליל, לקול שאגת טרומבון

 לישון יום עבודה קשה, משחר עד רדת החשכה, האיש נתן הכול, בלי שום טרוניה. אבל כשהערב התקרב, הוא לא יכול היה לחכות להגיע למקלחת שלו ולשטוף את המשקל. באנחה מרוצה הוא התיישב לאכול, ארוחה מוצדקת, פינוק טעים. ובעודו התענג על כל ביס בהנאה, הוא ידע שעד מחר הוא יישן כמה שירצה. המחשבה על יום חופש, ללא עבודה, מילאה אותו בשמחה, ואת רוחו מחדש. כי הוא יכול להתעורר בקצב שלו, וליהנות מהנוחות של החלל הנעים שלו. אז הוא טיפס למיטה, מרגיש עייף אבל מרוצה, עם חיוך על הפנים, וגופו נינוח. ובעודו נסחף לשינה שלווה, הוא ידע שמחר יהיה יום נפלא.

 ירח הירח מעלינו, בהיר וצלול, מגדלור בחושך הלילה, מראה שממלא את ליבנו בתרועות, ורוחץ את העולם באור כסף. הכוכבים המנצנצים מסביב, שמיכה נוצצת בשמיים, וכשהירח מתחיל לעלות, זה מביא תחושה של שלווה ורוגע. הצללים שהוא מטיל למטה, ריקוד של אור וחושך וצל, וכאשר אנו צופים בזוהר הרך של הירח, זה ממלא את ליבנו במסתורין ובפלא. הירח דועך כשעווה, מחזור שחוזר וזורם, וכשאנחנו רואים את הירח מתמלא, זה מזכיר לנו את הגאות והשפל של החיים. אז בואו נביט על הירח, ונתחמם באור הרך והעדין שלו, כי זה שם כדי להדריך אותנו, ולמלא את ליבנו בשלום ותענוג.

 שמיים השמיים מעלינו, עצומים ורחבים, קנבס צבוע בגווני כחול, מראה שממלא את ליבנו בגאווה, ומעלה את רוחנו מחדש. העננים שמרקדים על פני השמיים, כמו בלרינות בבלט מפואר, מראה שמושך כל עין, ועוצר לנו את הנשימה. השמש שעולה בבוקר, כדור זהב שמאיר את הדרך, וכשהיום מתחיל לעלות, זה מביא תקווה חדשה וימים בהירים יותר. הכוכבים המנצנצים בלילה, אלף יהלומים בשמיים, מראה שממלא אותנו בהנאה, וגורם לנו להרגיש כל כך קטנים וביישניים. אז בואו נביט בשמיים, להתפעל מהמראה המופלא, כי זה שם כדי לתפוס את עינינו, ולמלא את ליבנו בהנאה צרופה

 מזח אדם יושב על המזח בשעת השקיעה, מביט אל אופק הים, מהרהר במהות החיים, כשהגלים מתנפצים והשחפים בוכים. הוא שמח להיות רגוע ושליו, רגוע ובטוח ברגע זה, כשחושבים על הקשיים שהיו לו בעבר, וכמה טוב שהם נגמרו. הים משתרע לפניו, מרחב עצום ואינסופי, משקף את צבעי השמיים, בגוונים של כתום, ורוד וזהב. הוא נושם עמוק ריח של אוויר מלוח, מרגיש את הרוח הקרירה על פניו, והוא יודע שהוא חי, ברגע זה של חסד מושלם. הוא חושב על כל הדברים שלמד, דרך מאבקים ודרך מריבות, והוא אסיר תודה על המסע, זה הביא אותו לחיים האלה. אז הוא יושב ומתבונן בשקיעה, כשהיום נמוג ללילה, והוא יודע שהוא התברך, להיות חי ולהיות צודק.

 עצובות אדם יושב לבד, שקוע במחשבות, בוהה בתמונה שקנה, ארבע נשים צעירות, עם עיניים כל כך עצובות, ההבעות שלהן משאירות אותו מרגיש רע. הוא תוהה מה יכול היה לגרום לכאב שלהן, איזו טרגדיה יכלה להשאיר כתם כזה, על פניהן הצעירות, פעם היו כה רעננות, כעת עמומות בצער, וסיבת הצער נסתרת מן העין. האם הן השאירו מאהבים, או איבדו חבר, או שמא תלאות החיים הביאו אותן לתקופה זו? הוא משתוקק להושיט יד ולהציע את עזרתו, לרומם את רוחן, לבוא לעזרתן. אבל כל מה שיש לו זה את התמונה הזו לראות, רגע בזמן, קפוא וחופשי, הוא יכול רק לדמיין את הסיפור שלהן שלא מסופר, ומקווה שיום אחד, העצב שלהן יתפוגג.

 האיש הירוק בעולם של ירוק, חי אדם שעורו היה ירוק כעשב הוא חי חיים שלווים בעולם שהיה כל כך עצום אבל יום אחד, הוא ניסה לשתות זה היה אדום כמו השמש השוקעת הוא שתה את זה, והוא לא חשב מהשינוי שיגיע בקרוב עם הזמן העור שלו הפך לאדום ואנשים בהו כשהוא עבר הם הצביעו אצבעות ונענעו בראשם והוא לא יכול היה שלא להיאנח חבר שלו אמר, "אתה צריך לעזוב את המקום הזה ולך לארץ האדום כי הפכת לאדום, וזו חרפה להיות אדום בעולם של ירוק" אבל האיש ידע מה עליו לעשות הוא הפסיק לשתות את המשקה האדום בכל יום ועד מהרה, עורו התהפך מחדש והוא היה ירוק מכל הבחינות עכשיו הוא מסתובב ברחובות בגאווה ואנשים כבר לא בוהים כי הוא חזר לצבע המקורי שלו והחיים שוב הוגנים אז תן לזה להיות שיעור לכולם שלפעמים שינוי זה לא מה שהוא נראה וכדי להישאר נאמן לעצמך- תעמוד זקוף ותחזיק מעמד בחלומות שלך.

 מאוננת היא עולה על המיטה, גופה מתחיל להתנדנד הירכיים שלה נעות לפי הקצב, יש לה מה לומר התשוקה משתלטת עליה, היא במצב של טראנס הרגליים שלה לא יכולות להפסיק לזוז, היא חייבת לחגוג פזמון - היא אישה שאוהבת לאונן גופה נע כמו באקסטזה היא בעולם משלה, אבודה בקצב אוננות היא התשוקה שלה, זה מה שהופך אותה לשלמה היא עוצמת עיניים, החרמנות משתלטת התנועות שלה נוזלות, כמו מים בקערה הדמיון מסביב לשעונים שלה, ביראת כבוד לחסדיה היא מזדיינת, שרמוטה, מלכת החלל פזמון - היא אישה שאוהבת לאונן... היא מאוננת כל הלילה, עד עלות השחר האנרגיה שלה לעולם לא מתנודדת, רוחה מעולם לא נעלמת היא אישה בחרמנות, לאונן עד שהיא נופלת התשוקה שלה לסקס, לעולם לא מפסיקה פזמון - היא אישה שאוהבת לאונן... היא אישה שאוהבת לאונן, יש לה את התשוקה בנשמה היד שלה חופרת בעצמה כאילו באקסטזה, יש לה את היכולת לגמור היא מזדיינת, שרמוטה, מלכת החלל התשוקה שלה לסקס, לעולם לא תדעך

 אני בא אלייך בתוך דיונות עפר אני בא אלייך מתוך חשכה\ מתוך אשפה אני בא אלייך כדי שתתיזי את ראשי אני בא אלייך, ללכת לגיהינום, להיבלע ביגון עצבותי.

  פעם הייתה אישה די מתוקה, שאי אפשר היה לנצח את אהבתה לזין, היא הייתה מוצצת את זה כל היום, בדרכה המיוחדת, עם לשון זריזה ומסודרת. היא התענגה על כל טעם בשמחה, משוקולד ועד תות, וכשהיא סיימה, היא הייתה אומרת שזה כיף, וליקקה את שפתיה באקסטזה טהורה. חברותיה היו מקניטות אותה לעתים קרובות, אבל לא היה לה אכפת, כי היא אהבה למצוץ, גם קנים וגדולים, גם דקים ועבים. אז אם אתה רואה אותה בסביבה, והיא רוצה למצוץ לך, אל תגיד לא, ואל תפחד, היא לא תנשוך לך את הזין.

יהלומים  היה אדם שאהב לעשן, עם כל נשיפה, עץ התעורר, מהאדמה הוא צץ גבוה וחזק, מראה שהותיר אותו מרגיש די עממי. אבל בזמן שהוא עישן, העץ אכן גדל, ועל ענפיו, יהלומים אכן זהרו, נוצצים בהירים בשמש הבוקר, אוצר לכולם. אנשים הגיעו מרחוק, כדי לקטוף את היהלומים, הם אכן קטפו, ועם כל אבן חן, האושר שלהם גדל, שמחה שהם מעולם לא ידעו. האיש שעישן, הוא התבונן ביראה, כשהעץ גדל יותר ממה שהוא ראה אי פעם, ולמרות שהוא ידע שזו דרכו שלו, הוא לא יכול היה שלא להרגיש נחמד למדי. ש-כן עם כל סיגריה שהוא עישן, עץ צמח גבוה וחזק, בהתאמה אישית, ויהלומים צמחו לעיני כל, מתנה מהטבע, מחזה נכון ואמתי. אז אם אתה רואה גבר מעשן, אל תשפוט אותו על החטאים הקטנים שלו, על כל נשיפה, אכן צומח עץ, ויהלומים זורחים, מופע יפהפה.

 שפתיי מזל אני אישה עם שפתי מזל, כל נשיקה שאני נותנת - העולם מתהפך. חפצים דוממים הופכים לזהב, וכל צמח הופך להיות נועז כ-שן הארי. חיות שאני מנשקת הופכות להיות שמחות וחופשיות, וכל אדם מתאהב בי. זה לא משהו שחיפשתי או ייחלתי לו, אבל זה כוח שאני לא יכולה להתעלם ממנו. שפתי הם ברכה וקללה, ש-כן כל נשיקה עלולה להחמיר את המצב. אבל אני משתמשת במתנה שלי בזהירות ובחן, מפיצה אהבה ושמחה בכל מקום. אז אם אי פעם תראה אותי עובר לידך, עם ניצוץ בעיניים וחיוך כל כך ערמומי, אל תפחד לבוא ולהגיד שלום, ואולי, רק אולי, אני אתן לך נשיקת מזל לשלום.

 אני אוהב גבינה צהובה אני אוהב גבינה מלוחה אני אוהב סיגריות לעשן אני אוהב ערק לשתות אני אוהב את המים שלי ממותקים אני אוהב קפה חזק אני אוהב מוזיקה כמעט מ-כל סוג אני אוהב לישון - אבל רק כשאני עייף אבל אותך יקירתי - אני אוהב יתר מ-כל, אפילו יותר מ-חומוס אני אוהב חריף. XXX - תשים גלגל"צ! - טוב, אבא, אני אשים גלגל"צ, לא צריך לאיים במוות. - אין חדשות. - לא אמרת שאתה רוצה לשמוע חדשות. - לא משנה. XXX יש קטע כזה עם נשים שאני לא מבין אתה בבית שלך, בעיסוקים שלך פתאום הן מטלפנות ואת עונה הלו והן בלי גינונים מיותרים אומרות - תעביר לערוץ זה וזה, יש זה וזה כאילו... מה? 

 כתום אני צובעת את הציפורניים שלי בגוון כתום מודגש, צבע נועז, בדיוק כמוני וכמוך. אני גונבת מבטים מהצד בעבודה, מקווה שתשים לב, אבל לא רוצה להיות טמבלית. הלב שלי פועם מהר, אני מתמלאת בפחד, אני אוהבת אותך כל כך, אבל אתה לא קרוב. אני לא יודעת מה אתה מרגיש כלפיי, אז אני שומרת את אהבתי בסוד, אתה מבין. אבל הו, כמה הלב שלי משתוקק אליך, אני חולמת על היום שבו גם אתה תאהב אותי. אני אישה עדינה עם לב אמיץ, ואני מקווה שיום אחד נעשה סקס. אז אני אמשיך לצבוע את הציפורניים שלי בכתום, בתקווה שיום אחד תראה אותי, ואת אהבתי.

 חמש אבנים ניסיון שני בארץ של צער וכאב, חי ילד עם לב מלא מאמץ, מתייסר ממשקל העבר שלו, סוף סוף הוא חיפש נחמה ליד הים. הוא עמד על החוף כל כך עצום, והביט אל הגלים שהתרסקו, ובלב כבד חשב, אם רק היה יכול למצוא קצת תקווה. הוא חיפש בחוף אבנים חלקות, ומצא חמישה שהבריקו כמו עצמות, הוא ערם אותן גבוה בידיים רועדות, והתפלל שיעמדו איתן, כי זה יאמר שיהיה בסדר. הילד הביט בנשימה עצורה, כשהאבנים עמדו גבוהות ללא איום, הוא הרגיש שביב של תקווה עולה, והביט אל הים בעיניים חדשות. אבל כשהוא הסתובב ללכת, האבנים נפלו ללא דיחוי, הוא לא ידע שהם נפלו, והסתלק משם עם לב כל כך נפוח.

 חמש אבנים בארץ של צער וכאב, חי ילד עם לב מלא במאמץ, מתייסר ממשקל העבר שלו, סוף סוף הוא חיפש נחמה ליד הים. הוא עמד על החוף כל כך עצום, והביט אל הגלים שהתרסקו, ובלב כבד חשב, לו רק היה יכול למצוא קצת תקווה. הוא חיפש בחוף אבנים חלקות, ומצא חמישה שהבריקו כמו עצמות, הוא ערם אותם גבוה בידיים רועדות, והתפלל שיעמדו איתן. הילד הביט בנשימה עצורה, כשהאבנים עמדו גבוהות ללא איום, הוא הרגיש שביב של תקווה עולה, והסתכל על הים בעיניים חדשות. אבל כשהוא הסתובב ללכת, האבנים נפלו ללא דיחוי, לבו שקע נמוך בחזהו, והוא הרגיש כאילו נכשל במבחן נוסף. ובכל זאת הוא הלך משם בגאווה, כי הוא מצא דרך להתרומם, ולמרות שהאבנים נפלו למטה, הוא ידע שהוא יכול לעמוד על שלו. אז הוא הלך משם בראש מורם, והביט אל הים באור חדש, כי למרות שהאבנים נפלו, הוא ידע שהוא יעמוד על שלו.

 הביתה ידידי היקר, אני שומע את הבכי שלך, ליבך כבד, רוחך נאנחת. אתה מרגיש כל כך שבור, כל כך אבוד ובודד, אבל אל תפחד, כי אתה תמצא את הדרך הביתה. משקלו של העולם עשוי להרגיש יותר מדי מכדי לשאת אותו, אבל דע שאני כאן, ובאמת אכפת לי. הכאב שלך אמיתי, המאבקים שלך אמיתיים, אבל ביחד נמצא דרך לראות את האור. אתה משתוקק ללכת הביתה, למצוא קצת שלווה, לתת לדאגות ולצרות שלך להיפסק סוף סוף. אבל דע שהבית הוא לא רק מקום, זו תחושה של אהבה, של חום וחן. אז קח את ידי, בוא נצעד בכביש הזה, ביחד נקל את העומס הכבד שלך. וכשתהיה מוכן, נמצא את הדרך שלך, לבית בלב שמחכה לך.

 שיער פרוע יש בחור עם שיער פרוע תמיד מחייך, אף פעם לא מודאג הוא הולך ברחוב מברך את כל מי שהוא פוגש פזמון - הוא שמח והוא יודע את זה והוא רוצה להראות את זה למרות שהוא קצת מוזר כולם אוהבים אותו, זה ברור פסוק 2: הוא רוקד לפי הקצב שלו מפיץ אהבה בכל קרן רחוב אנשים עשויים לחשוב שהוא מוזר אבל הוא אף פעם לא רוצה להשתנות פזמון - הוא שמח והוא יודע את זה... יש לו לב זהב ורוח שאי אפשר לשלוט בה הוא קרן שמש בעולם שיכול להיות לא נחמד פזמון - הוא שמח והוא יודע את זה... אז אם אתה רואה אותו ברחוב אל תפחד להיפגש הוא יקבל את פניך בחיוך ויהפוך את היום שלך לשמח.

  אופטימיות ותקווה הם כמו זריחה, בהתחלה, יש מעט אור בשמיים, אבל ככל שעובר הזמן, האור מתבהר, ומכסה את כל השמים בעוצמתו. החושך מתפוגג בכל דקה שעוברת, והעולם מתמלא באור חדש בתוכו, חמימות השמש מביאה תקווה לכולם, והיום מתמלא בקריאה חדשה. אז בואו נאמץ את השחר כל יום, וניתן לאור להדריך אותנו בדרכנו, כי עם אופטימיות ותקווה בליבנו, אנחנו יכולים להתגבר על כל אתגר שמתחיל

 בוקר חדש בוקר חדש זורח, מלא תקווה ואור, התחלה חדשה, הזדמנות לתקן את הדברים. השמש זורחת גבוה, צובעת את השמים בזהב, רגע שליו, מראה מרהיב לעין. העולם מתעורר, ציפורים שרות את השיר שלהן, סימפוניה של חיים, כל היום. הרוח לוחשת בעדינות, צליל מרגיע, הבטחה לרוגע, מסביב. היום שלפנינו, מלא באפשרויות, בד שמחכה ליכולות שלנו. עם תקווה בלב, אנו צועדים קדימה, מלאים אמונה, עם כוח בלתי מוגבל. החיים יהיו טובים, שלווים ורגועים, עם אופטימיות בלב, נישאר שלמים. האתגרים עשויים להגיע, אבל נתמודד איתם בחן, כי בוקר חדש מביא חיבוק חדש. לכן נקפיד על הרגע הזה, היום החדש הזה, וניתן לתקוות ולחלומות שלנו להוביל את הדרך. כי החיים הם מסע, מלא הפתעות, אבל עם תקווה ואופטימיות, נתעלה

 בחור מוזר יש בחור מוזר שאני מכירה, הוא אוהב לשכב במיטה גם כשחם, הוא מתכסה בשמיכה הוא מאזין למוזיקה ישנה, ​​והוא מפליג משם למחוזות שמחים של דמיון, שבהם הוא יכול לשחק פזמון - הו, הוא חולם, מאמין בקסם הוא רואה את העולם באור אחר ולמרות שהוא אולי נראה מוזר לחלק הוא פשוט חי את חייו, וזה מרגיש כל כך נכון הוא מזמזם לצד המנגינות, אבוד בעולם שלו מוחו לוקח אותו למקומות שבהם הוא ילד וילדה שמחים הוא רוקד עם הכוכבים, ורוכב על הירח הוא חופשי להיות עצמו, והוא יהיה שם בקרוב פזמון - הו, הוא חולם, מאמין בקסם... הוא לא מפחד להיות עצמו, לעשות מה שהוא אוהב הוא לא מחויב לכללים, או למה שהחברה מאשרת הוא חופשי להיות מאושר, וזה כל מה שחשוב הוא ימשיך לחלום, ושום דבר אחר לא מתנפץ פזמון - הו, הוא חולם, מאמין בקסם... אז תן לו להיות, תן לו לחלום כי בעולם שלו, הוא המלך הוא ימשיך לרקוד ולשיר יחד ובמקום המאושר שלו, הוא תמיד יהיה שייך

 פרחים בבית לא עשיר במיוחד, חי אדם עם הפרעות מלנכוליות. הוא מילא את ביתו בפרחים בהירים, בתחילת האביב, מראה יפה. גם נרקיסים, צבעונים ויקינתונים, לילך, ורדים וסיגליות בכחול. הוא מילא את חדריו בבושם המתוק שלהם, זו בריחה ריחנית מאפלולית החורף. כי בחורף הוא היה כל כך עצוב, החושך והקור גרמו לו להרגיש כל כך רע. אבל כשהאביב הגיע ופרחים פרחו, לבו נרגע, רוחו התחדשה. הוא מצא שמחה בצבעים ובריחות, תזכורת שלחיים יש את הרגעים שלהם. ולמרות שהוא לא היה עשיר או מפואר, הוא מצא אושר ביד הטבע. אז בואו נלמד מהסיפור של האיש הזה, למצוא שמחה בדברים הקטנים ששוררים. כי גם בעצב, יש תקווה ואור, בדיוק כמו הפרחים שפורחים באופק הזמן.

 ליל חורף בבייג'ינג בליל החורף של בייג'ינג, האוויר צלול וצלול, הכוכבים למעלה זוהרים בהירים, ולב העיר פועם בלי פחד. ריח פתיתי שלג ממלא את האוויר, כשהרוח מייללת את המנגינה הנוגה שלה, האור החיוור של הירח נמצא בכל מקום, והעצים עומדים דוממים, חסינים. הרחובות ריקים ודוממים, כשכולם נסוגים אל החום והאור, הדופק של העיר מאט עד לצינון, והשלג יורד ברכות, לבן. אורות העיר נוצצים ונוצצים, ככל שהלילה נמשך ונמשך, בחלום ה-שליו הזה.

 ליל קיץ בבייג'ינג בליל הקיץ של בייג'ינג, האוויר חם ודומם, הכוכבים למעלה זוהרים בהירים, ולבה של העיר פועם בריגוש. ריח היסמין ממלא את האוויר, בזמן שצרצרים מצייצים את שירי הערש שלהם, הזוהר הרך של הירח נמצא בכל מקום, והרוח נאנחת בעדינות. הרחובות חיים באנשים, צחוק ופטפוט ממלאים את האוויר, כשהם מטיילים מתחת לצריח, של מקדש ישן ונדיר. אורות העיר מנצנצים ורוקדים, ככל שהלילה נמשך ונמשך, ובטראנס הקסום הזה, אנשים שוכחים שהזמן עובר.

 אביב בבייג'ינג כשהחורף דועך והשלג הופך לגשם, בייג'ין מתעוררת שוב מתרדמתה. פריחת הדובדבן פורחת וצבעים בשפע, העיר מתעוררת לחיים עם צליל תוסס. האוויר פריך והשמיים כחולים, חמימות השמש מעלה חיוך מחדש. אנשים מתאספים בפארקים לרקוד ולשיר, חוגגים את השמחה שהאביב מביא.

 פרי במטע, תחת השמש, עומד על עץ פרי ש-בשל בשמש. אישה מושיטה יד לפרי, פרי מתוק כל כך, שהלב שלה חג במהירות. היא נוגסת, המיץ זורם, במורד הסנטר, על בגדיה. אבל לא אכפת לה, היא רוצה עוד, הפרי הזה, הצמא שלה, זה אכן עירוי. עם כל ביס, היא מרגישה חיה, חושיה מתגברים, היא לא יכולה להכחיש. התאווה לפירות, היא ממלאת את נשמתה, הגוף שלה, הוא לוקח שליטה מלאה על תאוותה. היא מתענגת על כל טעם וריח, הפרי הזה, התאווה שלה, זה משכר. ובזמן שהיא אוכלת, היא מרגישה כל כך חופשיה, העולם סביבה, הוא דועך לים.

 איש בודד לבד בבית, האיש אכן נשאר, מפחד לצאת כל יום, מוחו אכול בפחד ובכאב, הוא לא יכול להתמודד שוב עם העולם. הוא יושב ומעשן את הסיגריות שלו, עשן מעטה של ​​חרטות עמוקות, בקבוק האלכוהול שלו בקרבת מקום, נחמה כשהוא מתחיל לבכות. המוזיקה מנגנת קצב מונוטוני, פסקול לנסיגה הבודדה שלו, כשהוא שוקע עמוק יותר בייאוש, משקל הכאב שלו גדול מכדי לשאת. העולם בחוץ חשוך וקר, מקום שהוא לא יכול להחזיק בו, אז הוא נשאר בין חומות הכאב שלו, אסיר בזלזול של עצמו. הסיגריות נשרפות לאפר, בקבוק האלכוהול כמעט התנפץ, המוזיקה דועכת אל תוך הלילה, כשהאיש נכנע למצוקתו. לבד בבית, הוא לא יכול לראות, היופי של מה שהחיים יכולים להיות, וכך הוא יושב, אכול מכאב, קורבן של הפזמון שלו.

 כדורים בדשא רחב הם משחקים ורצים, הצחוק שלהם מהדהד בשמש, כדורים ירוקים, אדומים וכחולים שהם זורקים, השמחה שלהם, אוי, איך זה משמח. עם כל מעבר, הם הופכים נועזים יותר, האושר שלהם נראה לעין, העולם סביבם מתפוגג, כשהם מתחממים ביום המושלם הזה. אבל מעט הם יודעים, הסוף קרוב, ענן אפל באופק, הו, כל כך ברור, העולם שהם מכירים ייעלם בקרוב, וכל צחוקם יהפוך לאבל. אבל בינתיים הם משחקים בלי אכפתיות, בדשא רחב, עם השמש בשיער, התמימות שלהם, דבר יקר, זיכרון שייחקק לנצח.

 מכשפה בטירה עתיקה, כה מפוארת וגבוהה, חיה מכשפה, לבדה, ולה החצר. פרחים שחורים פרחו תחת השגחתה, היופי שלהם עומד בניגוד מוחלט לייאוש שלה. המכשפה לבשה שחור, מכף רגל ועד ראש, גלימה, כובע, הצער שלה נראה לעין. כי העולם היה אכזרי ומלא כאב, והמכשפה סבלה, לבה מיוסר. אבל בגינה שלה, היא מצאה נחמה, מקום שבו היא יכולה לשכוח את הזדון. הפרחים השחורים, הם הבינו, את הכאב של המכשפה, הם עמדו בשקט. אז היא טיפלה בהם בזהירות, כל עלה כותרת תזכורת, החיים אינם הוגנים. אבל עדיין, המכשפה מצאה יופי בחושך, בחושך היא מצאה את הניצוץ שלה. כי אף על פי שהעולם היה מלא ריב, המכשפה ידעה שעדיין יש טוב בחיים. וכך היא גרה, בטירה שלה לבדה, עם הפרחים השחורים שלה, גינת פרחים שחורים לנחם את ליבה.

יופי בשחור   בחושך היא הולכת, יפיפייה בשחור האיפור הגותי שלה, מגן מהתקפה התעללו בה כל חייה, אבל מעולם לא נשברה רוחה עזה, רצונה לא נאמר היא לובשת שחור כמו גלימת כוח סמל של כוח, מגן מפני המתכווץ ציפורניה נצבעו בשחור, סימן לנפשה לב זהב, רוח שלמה החיים אולי קשים, אבל היא אף פעם לא נכנעת האהבה שלה למוזיקת מטאל, הלב שלה הוא מלחמה תשוקה למוזיקה, אש בנשמתה להבה בוערת בהירה, רוח שלמה בעוני היא חיה, אבל רוחה עשירה הלב שלה מלא באהבה, נשמתה מעולם לא נפלה ילדה יפה, עם לב זהב רוח חזקה, סיפור שצריך לספר.

 מכולת איש עייף עם לב כבד, יוצא לעשות את החלק היומיומי שלו, לקנות קצת אוכל למגוריו, מהמכולת בהמשך הדרך. אבל כשהוא הולך בדרך, מכוניות חולפות על פניו ללא דיחוי, והמוני אנשים ממלאים את הרחוב, מקשים עליו לשמור על הרגליים. הוא מגיע לחנות, מרגיש שחוק, ומוצא את הסלים, כבדים ומלאים, הוא מנסה להרים אותם, אך לשווא, ומאחל שיוכל להקל על כאבו. האנשים דוחפים, דוחפים ודוחפים, והוא מרגיש שהוא בתוך כפפת אגרוף, הוא מנסה למצוא את מה שהוא צריך, אבל המעברים עמוסים בפרחיי תפארת אנושיים. הוא משלם את החשבון שלו וחוזר הביתה, מרגיש כאילו הוא עבר מרתון, לבו כבד, צעדיו איטיים, והוא תוהה אם אי פעם יצליח שוב ללכת. אבל כשהוא מגיע למשכנו הצנוע, הוא מרגיש הקלה ותקווה, כי הוא יודע שהוא עשה את שלו, ועכשיו הוא יכול לתת מנוחה לליבו העייף.

 מוכה גורל אני אדם מוכה גורל, מושלך ומסובב ליד השער האכזרי של החיים. אני מבקש למצוא קצת שקט נפשי, להשאיר את הצרות שלי הרחק מאחור. סערות החיים היכו אותי, והשאירו אותי אבוד ומשוטט עצוב. אני משתוקק לרוח רגועה ועדינה, להרגיע את נשמתי ולהרגיע אותי. חיפשתי את העולם למרחק ולמרחב, בתקווה שהשלווה הזו תבוא לבסוף. אבל עדיין אני אבוד ובודד, נודד שאין לו מקום בלב לקרוא לו בית. אבל התקווה עדיין בוערת בליבי, שמתישהו בקרוב אמצא את החלק שלי. ובסוף אראה את האור, למצוא את השלווה שאני מחפש בליבי.