הליקופטר

 באתי אלייך, היית מתה במקום זה דווקא מצא חן בעיניי, זה מה שתמיד רציתי לקחתי את הגופה שלך זו שזיינתי זו שהיית בתוכה וזרקתי אותה למקלחת גופה הופכת כבדה כשהנשמה יוצאת ממנה שפכתי עלייך חומצה הרבה חומצות, קוקטייל, סוגים שונים התמוססת כמו שעווה שטפתי אותך עם המים לתוך הביוב אני לא צריך אותך אני לא צריך את הפרצוף שלך שאומר לי מה לעשות, מה טוב ומה לא מה את יודעת בכלל, שרמוטה תישרפי.

  בממלכת החופש, שבה נושבות הרוחות הפראיות, שם רוכב זן חסר פחד, אחווה שאנו מכירים, עם לבבות פלדה ונשמות בוערות, אופנוענים חוצבים את דרכם ומשאירים שבילים של תהילה. הם עולים על סוסי הברזל שלהם, המנועים שואגים בקול רם, סימפוניה של כוח, קהל רועם, לוחמים עטויי עור, קעקועים חרוטים בגאווה, הם רוכבים מתוך מטרה, בלי רצון להסתתר. דרך כבישים מפותלים ומישורים פתוחים, אופנוענים רודפים אחרי השקיעה, שוברים את כל השלשלות, הם מחפשים את הריגוש, את הבלגן שבנסיעה, עם כל פיתול, הם כובשים את הגאות. במעמקי נשמתם, להבה של מורד, בניגוד למוסכמות, הם משחקים במשחק החיים, הם חיים על הקצה, שם שוכנת הסכנה, מחבקת את הלא נודע, בצעדים בלתי פוסקים. מבעד לסערות הם רוכבים, גשם יורד, רוכבי אופנוע עומדים זקוף, אף פעם לא עונדים פרצוף, הם מתמודדים עם מצוקה בעוצמה בלתי מעורערת, כי בליבם החופש מתלקח. באחווה הם מוצאים נחמה ואמון, קשר בלתי שביר, בנוי על נאמנות ותשוקה, הם חולקים סיפורים על הדרך, על ניצחון ונפילה, אופנוענים מאוחדים, לאן שהם הולכים. אז תנו לנו להרים כוסית.

 אני רק רקדן אני מחפש שותפה מישהי שיודעת לגלוש בלי ליפול יושב כאן משועמם מביט על גופך החשוף רק מדמיין מה הייתי עושה לך את פורנו את מסוכנת כמו לדהור על סוסה פראית - את בלתי אפשרית את פורנו בואי נעשה את זה הזין שלי עומד - רק מחיוך שלך.

 שומעים את התקתוק של השעון תוהים איפה אתה עכשיו אין תשובה בטלפון הזמן זוחל לאט וזה כואב עד העצמות איך השארת אותנו לבד הלילה נשארים לבד אין אותנו כשאין אותך איך הגענו עד לכאן איך השארת אותנו לבד.

  במעמקי לבי, אנחה כבדה, כשאני נפרד לשלום, עם דמעה בעיניים. פעם אחת, היינו קשורים באהבה כל כך חזקה, אבל עכשיו, המנגינה של אהבתנו נעלמה. אני זוכר את הימים שבהם נשמותינו היו שזורות זו בזו, הצחוק שלנו, החלומות שלנו, שלובים לנצח. אבל לזמן יש דרך לשנות את מסלולו, ועכשיו, אנחנו עומדים בסוף הקשר שלנו. האהבה שפעם פרחה כמו פרח תוסס, עכשיו זה קמל, מאבד את כוחו. ניסינו להחזיק מעמד, אבל זה חמק מאחיזתנו, משאירים מאחור זיכרונות שנמוגים בעבר. אני מאחל לך אושר, יקירתי, בשחר החדש שלך, למרות שכואב לי לדעת שאני כבר לא נמשך. דרכינו אולי מתפצלות, אבל האהבה שחלקנו פעם, לנצח תהיה חלק מהחיים ששנינו חווינו. כשאני מתרחק, בלב כבד, אני מוקיר את הרגעים שהיו לנו מההתחלה. כי עדיף לאהוב ולאבד, הם אומרים, מאשר מעולם לא לאהוב, ולחיות בדיכאון. אז, להתראות בגלגול אחר, אהובתי, עם כאב מר-מתוק, אני אשא את המהות שלך, כמוקד אושר העבר שלי. דעי לך שאני אוקיר את האהבה שהייתה לנו, גם אם זה כבר לא, אני שמח שזה קרה.

 הפלגנו לאי פיידן, אני והיא משום שרצינו לראות את השקיעה שמש זרחה, היה זה יום נפלא, לארוחת בוקר, בחברתי, בחברתה הראיתי לה את עצמי והיא הראתה לי אותה היא הסכימה לבוא אתי לארוחה פתחתי את בור המפלצת וזרקתי אותה פנימה מפלצות צריכות לאכול בחורות יפות.

 התקלחתי, אני מטפטף, על כרית המשי שלך כשהייתי עצוב - היית עצובה גם לא ידעתי שאני עצוב, משום שאת עצובה זמן מדליק את האורות בירושלים הזמן ארוך בירושלים ובירושלים - זה המקום היחיד בו אני יכול להיות. XXX כשהתרחצנו באמבטיה, ראיתי אותנו במראה נראינו כל-כך קרובים כמו סיפור אגדה.

 בשביל אהבתך אתן את הירח מעל בשביל אהבתך אתן מה שאני יכול הירח המתעתע, השמש איפה שאני גר, מהתלים בי, שורפים באור כישוף, ירח דמדומים, שמש אש מדליק ת'רדיו - שומע את עצמי, בשיר אהבה שכתבתי לך סודי גלו וידוע ולא יודעים שזה אני שותה ערק עד ששוכח את שמי הנשמה מתפתלת בסמטאות, איש עתיק מחפש את הדרך הביתה נולדתי ליד הנהר, הופקדתי על הנהר, אבל בנהר אין מים.

 אני שותה עוד כוסית ושוכח מה שהייתי צריך לזכור מה שאני אמור לשכוח. XXX היא הייתה כמו קטיפה כחולה קטיפה כחולה היו עיניה קטיפה כחולה היה מגעה, יקר מ-כל זיכרון ואני עדיין רואה קטיפה כחולה, מבעד לדמעותיי.

 לפעמים אני נזכר, אבל מיד שוכח, איך היינו בפריז והיה לנו קר עכשיו אני לבדי, בביתי הקט את לא צריכה אותי וזמני בטל אני לא יכול להיות כמוך, גם אם אנסה אך אני זקוק לך, אפילו שאת לא זקוקה לי אני אשתה פטל והכול יהיה בסדר.

 אני צריך לחם, כדי לחתוך אותו לרצועות לקוביות, לשים בסלט יחד עם הצנון והחסה כדי שיהיה לי מה לאכול כדי שלא אהיה רעב.

יקירתי, תגידי לי שלא תעזבי אותי למה את עוזבת אותי זה גורם לי לרצות למות כשאני מתעורר ואת לא אתי בבוקר שחור כמו מכרה פחם אני חותך את עצמי בבטן, בידיים, בצוואר כשאני מתעורר מנהרה חשוכה של מפלצות וגיהינום את המלאך שלי שמביאה לי את גן-עדן בבקשה לעולם אל תלכי ממני כל העולם בטל בשישים לעומתך.

  היה אדם שאהב לצייר, העיפרון שלו רקד על הדף, יצירת פרחים עם יראה עדינה, כל עלה כותרת יצירת אמנות, ממש במה חדשה. אבל כשהוא צייר, דמעות ירדו כמו גשם, כי כל פרח שהביא לחיים, היה תזכורת לכאב שלו, אהבה אבודה, לב שבור, עולם מריבה. הוא שפך את צערו בכל שורה, לוכד את יופיו של צערו, עם כל פרח, הוא הרגיש נחמה, העצב שלו עכשיו יצירת מופת, הקלה. ולמרות שהדמעות שלו הכתימו את הנייר, הפרחים שלו פרחו בגוונים מרהיבים, סמל לאהבתו ועמלו, מחווה לאהבה שהכיר פעם.

 התעוררתי באמצע הלילה לצליל של שעון שתיקתק טיק-טיק קמתי אפוף מחשבות רדיפה וחיפשתי את קיומי בין קירות החדר הערפל היה כבד וגם מוחי חיפשתי את דרכי מסביב לשולחן לעבר השירותים מצאתי את עצמי בדרך חזרה, עומד דומם ושקט ומביט בי החזקתי בי שלא אמעד דברים מוזרים קורים למחשבה בחצות הלילה כל בוקר אני קם וכאילו כלום אבל הלילה עצמו נראה מתמשך לנצח כאילו לא תזרח השמש השקטה שוב והעמק לא יתמלא בציוץ של ציפורים. XXX הגל העלה אותי והוריד אותי, לא היה לי אוויר הגל היה מעיף אותי באוויר וגם מטביע אותי, לא היה לי אוויר נהניתי כהוגן, אבל הייתי חסר נשימה, לא ראיתי מה מול העיניים שלי.  

 בבקשה, תשחררי אותי, 'תני לי ללכת כי אני לא אוהב אותך יותר להביע אהבתי יהיה חטא בבקשה, תשחררי אותי ותיתני לי להתחיל מחדש תמיד הוקרתי אותך, יקירתי ורציתי אותך לידי אך עכשיו הזמן ללכת בבקשה, תשחררי אותי ותיתני לי ללכת לבזבז את חיי אתך יהיה חטא אז בבקשה תשחררי אותי הגיע הזמן לאהוב אחרת.

 בא אליי איש זקן, בלע גלולה אמר ככה אני מרגיש סבבה והוא אמר שהוא הולך, משם לכאן, ברגל כבר לא עולה על כלי-רכב, הוא אמר, אפילו לא על חמור או סוס הזמן מתמשך כשהולכים, מגעים לאט, זה מפתח סבלנות המחשבות רצות, המוח נפתח, רואים ושומעים ומריחים דברים בדרך לפעמים יושבים ואז ממשיכים, לאט, כדי לא לגמור את הכוחות שותים, עדיף מים קרים, לתדלק את הגוף במשך המסע וכשמגיעים, זה אמיתי, כי התאמצנו בשביל זה.

 קראתי למר ראדה, קראתי למר רו אמרתי אני רוצה קפה ואני רוצה עכשיו כי אני אמרתי ואני מר ווין אני רוצה קפה ואני רוצה עכשיו אני רוצה שתכינו כי אני מר ווין. XXX תקפוץ כמו קוקו ג'מבו, תקפוץ עכשיו תעלה אותי, תוריד אותי, שים את רגליי על האדמה תעלה אותי, תוריד אותי, תגרום לי להיות שמח תקפוץ כמו קוקו ג'מבו, תקפוץ עכשיו. XXX זהו הקצב של הלילה, הלילה, הקצב של הלילה זהו הקצב של חיי, חיי, הקצב של חיי. XXX טיק-טיק-טיק, 'קח ביס! טיק-טיק-טיק, 'קח ביס! - הילד שהלך לאיבוד ביער ופגש בנחש לה-לה-לה, טק, טק, טק. אתה יודע שאתה רוצה, אתה יודע.

  פעם היה איש זקן בשם ג'ון, שאהבתו לשעונים תמיד זרחה. היה לו אוסף כל כך מפואר, של שעונים מרחבי הארץ. הוא הוקיר כל אחד בזהירות רבה, מלטש אותם עד שהם זרחו כמו התלקחות. הוא היה מסיים אותם כל יום, ורואה אותם מתקתקים. האהוב עליו היה זהב עתיק, עם מבנה כל כך מורכב ונועז. זה הועבר מאביו, והוא העריך את זה יותר מכל מה שהיה לו. הוא ישב על הכורסה שלו שעות, מתפעל מהיופי של מגדלי השעון שלו. הוא אהב את הדרך שבה הם שמרו על הזמן, ואיך יכלו לספר סיפורים בלי חריזה אחת. ככל שהתבגר - ראייתו החלה לדעוך, אבל אהבתו לשעונים מעולם לא דעכה. הוא עדיין היה יושב ומתפעל מהאוסף שלו, ונזכר בקשר של כל שעון. יום אחד, ג'ון נפטר, אבל השעונים שלו המשיכו לתקתק. המורשת שלו חיה בשעונים שלו, והזיכרונות שהחזיקו לא פסקו. אז אם אי פעם נתקלת בשעון ישן, תחשוב על ג'ון ואהבתו למגע של השעון. כי הוא לימד אותנו שהזמן יקר, וששעונים הם יותר מסתם אביזר.

 הוא שלח יד למאפרה והעלה מחרוזת חרוזים מתוך האפר שנצנצה בשמש כמו בועות הילדות שלו שקעה בשמש ושקעה בעיניהם החומות של הילדים ש-אפו עוגת חול וכשהוא הלך לבית-הספר, הוא לא הכיר את המבנה, כי הכול השתנה הוא ישב על מדרגה ועישן סיגריה גנובה וחשב שפעם היו כאן ילדים, לפני שהשמש שקעה הוא לא ידע, מה קרה לסוס, אתו דהר מרחבים עצומים כנראה עקרו אותו מ-גן המשחקים ושמו מכשיר כושר במקום.

 הוא מושיט יד, מוציא מהשקית צעצוע שבור, של בובה על חוטים עשויה פלסטיק עם אף ארוך וכובע בצורת חרוט כנראה זה פינוקיו הוא מוצא עוד צעצועים דומים, מכונית קטנה מאוד על קפיץ קרוסלה על קפיץ ועוד מיני ממתקים מפלסטיק היא הייתה קטנה פעם, הוא היה קונה לה, חשב שתהפוך לגברת אבל תמימות שלו, לא בעיה שלה, העולם לא מתנהל ככה זה חבל, כי עוד הרבה לפניה והוא כבר זקן אחד ההישגים הגדולים שלו עכשיו, הם שהוא יכול לשתות קפה בוץ הא מתנהלת כמו נגררת, נחבטת, נופלת וקמה וממשיכה, כי אין דרך אחרת אבל על כל חבטה, על כל נפילה, הא נשברת בליבה טיפה ועוד טיפה עד שלא יישאר דבר, לאישה אפלה חלולה.

 עוגות פעם היה ילד עם תשוקה לעוגות, כי כישורי האפייה שלו היו באמת מעולים. הוא היה מערבב ומערבב ואופה בזהירות, יצירת פינוקים ללא השוואה. הוא היה מקציף בלילה בחיוך, הוספת סוכר וביצים פנימה. ואז קמח וחלב, הוא היה מוסיף בכישרון, ועד מהרה הייתה שם יצירת מופת. הוא היה מקשט עם ציפוי ושמנת, יצירת עוגות שהיו כמו חלום. שכבות ושכבות, הוא ערם אותם גבוה, יצירת קינוחים שהגיעו לשמיים. הילד היה אופה למשפחה ולחברים, ושמחתם לא ידעה גבול או קצוות. כי בעוגות שלו, הם מצאו אושר טהור, טעם שלא יכלו לעמוד בפניו. ככל שהתבגר, כישוריו השתכללו, והעוגות שלו הפכו ליצירת אמנות, כל כך בסדר. כי זו הייתה אהבתו לאפיית עוגות, זה הפך את חייו להצלחה מתוקה, בלי טעויות.

 שמש פעם היה ילד עם עיפרון ביד, שאהב לצייר את השמש על החול. בכל משיכת ידו, הוא הביא חום לארץ. הוא צייר את השמש בגוון צהוב עז, והשמים עם גוון כחול. הוא צייר את הקרניים בזהירות כזו, כאילו השמש באמת הייתה שם. הילד היה מצייר מבוקר עד בין ערביים, אף פעם לא מרגיש משועמם או תקוע. כי ב-אמנות שלו הוא מצא תענוג צרוף, והשמש תמיד זרחה בהירה. ככל שהוא התבגר, האמנות שלו התפתחה, אבל השמש נשארה הפתרון האהוב עליו. כי זה הזכיר לו את ימי ילדותו, כשהוא צייר את השמש בכל כך הרבה דרכים. ועכשיו, כשהוא מסתכל לאחור על חייו, הוא רואה את השמש בכל עוצמתה. כי זו הייתה אהבתו לצייר את השמש, זה הפך את חייו ליצירת אמנות, כל הכבוד.

  הייתה אישה, פראית וחופשיה, מי אהב לרקוד על שולחנות, אתה מבין. היא הייתה מטפסת גבוה, בלי עזרה, ורוקדת למוזיקה, בלי כיסא אחד. רגליה היו רוקעות וירכיה היו מתנדנדות, כשהקהל למטה היה צופה בה רוקדת. היא הייתה מסתובבת ומסתובבת, עם חיוך כל כך בהיר, ורוקדת עד אור הבוקר. חלקם היו בוהים בהלם וביראה, בעוד שאחרים היו מעודדים ומחאו כפיים ביראה. אבל האישה הייתה רוקדת הלאה, בלי דאגה, כי היא ידעה שהמהלכים שלה הם ללא השוואה. היא רקדה למען השמחה והריגוש שבכל זה, ודעה שהשולחנות תחתיה לעולם לא יפלו. כי האישה הייתה חסרת פחד ומלאת חסד, והריקוד שלה על שולחנות היה המקום השמח שלה.

  פעם היה ילד עם מוח סקרן, מי שמצא שמחה במשימה הכי לא מעודנת. הוא אהב להעמיס את מכונת הכביסה, ותראה את זה מסתובב ומתערבל, הו איך זה נוצץ! הוא היה ממיין את הבגדים לפי צבע ומידה, ושופך בזהירות את חומר הניקוי, ילד חכם. ואז הוא היה לוחץ על הכפתורים ומחכה בשמחה, כשהמכונה המהמה וזמזמה, עסוקה. הוא היה צופה במים מתמלאים עד אפס מקום, ומתפעל מ-איך שהבגדים שחו. סחור סחור הם היו מסתובבים, בריקוד סבון, כשהילד התבונן, בטראנס של מכונת הכביסה. וכשהמחזור הסתיים, הוא היה מחכה בקוצר רוח, לראות את הבגדים צצים, נקיים ומעולים. הוא היה תולה אותם לייבוש, עם חיוך כל כך רחב, בידיעה שכישורי הכביסה שלו מעולים. כי הילד הזה מצא שמחה במשימה ארצית ביותר, וכיבוס בגדים במכונה, היה המשחק האהוב עליו. אז בואו כולנו נלמד מהילד הכול כך מבריק הזה, למצוא שמחה בכל מה שאנו עושים.

  היה ילד עם שכל סקרן, מי שאהב לנפח בלונים מכל סוג, הוא היה מותח אותם לרווחה וממלא אותם באוויר, ורואה אותם גדלים במבט עליז. הוא היה מנפח אותם עד שהם היו עגולים, ואז הוא היה קושר אותם בצליל מספק, הוא היה זורק אותם למעלה וצופה בהם עפים, ורודף אחריהם בצחוק עליז. הוא אהב את הצבעים, הצורות והגדלים, ואת השמחה שהם הביאו - הוא לא הצליח להסוות, כי כשהוא ניפח אותם, הוא הרגיש חי, ועם כל בלון גדל, הוא הרגיש שהריגוש גדל. אז הוא ניפח אותם, אחד אחד, עד שהיה לו חדר מלא בלונים בכיף, ועם כל בלון, הוא הרגיש את השמחה, של ילד שובב, חסר דאגות, אוהב בלונים.

  היה ילד עם שיניים פנינים, מי שצחצח שיניים ביום ובלילה, הוא אהב את התחושה של פה נקי, ומעולם לא החמיץ אף מברשת שיניים. הוא היה מתעורר מוקדם, עם חיוך כל כך בהיר, והלך לצחצח, בכל הכוח, הוא היה תופס את מברשת השיניים שלו וסוחט קצת משחה, מבריש, בלי זמן לבזבז. הוא היה מצחצח מעלה ומטה, ומצד לצד, מגרגר מים, בגאווה גדולה, הוא אהב את הטעם של המנטה הטריה, וידע שהשיניים שלו יהיו הצלחה. הוא היה מצחצח אחרי הארוחות, ולפני השינה, כשהוא קם מ-שינה, ואפילו כשהוא חש פחד, כי הוא ידע שהצחצוח הוא המפתח, כדי לשמור על שיניו בריאות וחופשיות. אז הולה לילד עם השיניים פנינים, מי שצחצח שיניים ביום ובלילה, שכולנו ניקח ממנו רמז - לשמור על השיניים שלנו בורקות, בהירות ובלי חורים.

  פעם היה ילד שאהב להתקלח, הוא היה מבלה שם שעות, כל דקה בשעה. החום של המים, האדים באוויר, גרמו לו לשכוח את כל הדאגות שלו. הוא היה שר והוא היה רוקד, הוא היה מקרצף ומקציף, הוא עשה שמפו לשיער שלו והוא אף פעם לא יטרח - לעזוב את המקדש המתוק הזה, המפרץ המימי הזה, איפה שהוא הרגיש כל כך חי, כל כך חופשי, כל כך מאוהב. עבורו - המקלחת הייתה מקום מפלט, מפלט מהמולת החיים. הוא היה יוצא מהחדר הזה, רענן ומתחדש, מוכן להתמודד עם העולם, עם מה שהוא זורק. אז בואו כולנו נלמד מהילד הזה ומהמקלחת שלו, וניקח קצת זמן בכל יום להירגע ולהתרענן אחד ההנאות הפשוטות שיש לחיים להציע, כמו מקלחת חמה ומהבילה שעושה אותנו רכים יותר.

  פעם היה ילד שאהב ביצים, הוא היה קונה אותם בתריסר, בלי הנחות. הוא היה מבשל אותם, איך שהוא רוצה, מטוגן, מקושקש, או אפילו סלוקות קשות, הו בבקשה! הוא היה פותח אותם, אחד אחד, ורואה את החלמון מטפטף, הו כל כך כיף. הוא אהב גם את הטעם שלהם, כל כך עשיר וקרמי, עם גוון זהוב. הוא היה אוכל אותם לארוחת בוקר, צוהריים וערב, לא משנה הזמן, הוא תמיד היה מנצח. חבריו היו מתגרים בו, "למה כל כך הרבה ביצים?" אבל הוא רק חייך ומשך את רגליו. כי הוא ידע את כוחה של הביצה, אוכל כל כך תכליתי, שהוא לעולם לא יכול להתנגד לו. וכך הוא המשיך לקנות ולאכול, אהבתו לביצים, הישג שלא נגמר.

  פעם היה ילד, כל כך מיוחד ונדיר, מי מצא שמחה בישיבה על כיסאות. הוא ישב והרהר, שקוע במחשבות, על הכיסא האהוב עליו, הוא לעולם לא ייתפס. הוא אהב את התחושה של המושב המרופד, והדרך שבה הוא יכול היה לנענע את רגליו. הוא ישב שעות, אבוד בדעתו, והשאיר את כל דאגותיו הרחק מאחור. חבריו היו שואלים אותו: "למה אתה יושב?" אבל הוא רק היה מחייך ואומר, "זה המקום שבו אני מתאים." כי הוא ידע שעל הכיסא הזה הוא מצא, תחושת שלווה שהייתה עמוקה. וכך הוא ישב יום אחרי יום, על הכיסא האהוב עליו, ויהי מה. הוא מצא נחמה במסגרת החסונה שלו, ובישיבה בשקט, הוא מצא את מטרתו. כי לפעמים בחיים אנחנו צריכים לנוח, ולמצוא מקום בו אנו מרגישים במיטבנו. ולילד הזה המקום הזה היה ברור, על הכיסא האהוב עליו, ללא חשש להרהר.

  פעם היה ילד עם מוח סקרן, שאהב למלא שקיות בבגדים מכל סוג. מחולצות ועד מכנסיים, ואפילו גרביים ונעליים, הוא אסף את כולם, בלי זמן להפסיד. החדר שלו היה מלא בערמות של בדים וחוטים, והוא היה מבלה שעות במיון בהם במיטה. היה מתאים צבעים ודוגמאות, ומקפל אותם בדיוק כמו שצריך, לוודא שהם מושלמים לפני שאומרים לילה טוב. חבריו היו מתגרים בו, ואומרים שהוא אובססיבי, אבל לילד לא היה אכפת, כי הוא הרגיש מבורך באמת. להיות בעל תשוקה כל כך טהורה וכל כך אמיתית, הייתה מתנה שהוא הוקיר, עד הסוף. ולמרות שאולי הוא נתפס קצת מוזר, הילד המשיך לאסוף, ללא שמץ של הונאה. כי הוא ידע שאהבתו לבגדים לעולם לא תדעך, ושהאוסף שלו ימשיך ויתבצע. אז הולה לילד עם שקיות הבגדים, שתשוקתו תמשיך לגדול ולשגשג. כי בליבו הוא יודע שהוא מצא - אהבה שתמיד תהיה בסביבה.

  פעם היה ילד עם שכל סקרן, מי שאהב לחקור ולחפש למצוא, סודות הטבע, פלאי העצים, ולעתים קרובות הוא נמצא, מקרקש את העלים שלהם. עם טלטלה ושימי, הוא היה מטפס כל כך גבוה, עד למעלה, שם הענפים נוגעים בשמיים, ושם הוא ישב, עם הרוח בשערו, מקשיב מקרוב, לרשרוש שם למעלה. הוא היה שומע את הציפורים מצייצות, את הסנאים משחקים, והעלים הלוחשים סודות, הוא מצא זאת כל כך מדהים, הוא היה נשאר שם למעלה שעות, אבוד במחשבותיו, עם העצים כחברים שלו, ואת העולם כולו שכח. ולמרות שיש מי שיגידו, הוא היה בחור קטן ומוזר, על שבילה את ימיו, למעלה בין העצים כמו אופנה, הוא ידע בליבו, שהוא אף פעם לא לבד, כי העצים היו משפחתו, והם היו ביתו. אז אם אי פעם תראה, ילד מקרקש על עצים, זכור את רוחו, פראית כמו הרוח, ודע שהוא נמצא בעולם משלו, עם העצים כידידיו, ולבו ככס מלכותו.

  ילד חלם פעם להחליק על קשת בענן, עם צבעים כל כך בהירים ותוססים, זה היה כמו הצגה. הוא דמיין לגלוש על קשתות האור, להרגיש חסר משקל, כאילו הוא טס. הוא שרך את הגלגיליות שלו וקפץ באמונה, ופתאום מצא את עצמו במקום קסום. הקשת הייתה מוצקה מתחת לרגליו, והוא יכול היה לשמוע את הצבעים שרים, כל כך מתוקים. הוא הסתובב והסתובב, הרגיש כל כך חי, כשהוא גלש על הקשת, הוא הרגיש שהוא יכול לשגשג. הצבעים הסתחררו סביבו, כמו משב רוח עדין, והוא הרגיש שדאגותיו וצרותיו מתחילות להירגע. הילד החליק הלאה, לא רצה להפסיק, כשהוא נסק בין הצבעים, הוא הרגיש בטופ. וכאשר הגיע סוף סוף למנוחה, הוא ידע שהוא חווה משהו מבורך באמת. כי החלקה על קשת הייתה הגשמת חלום, וזה מילא אותו בשמחה, כמו שרק קשתות עושות. אז בכל פעם שהוא מרגיש למטה, הוא פשוט עוצם את עיניו, וזוכר את תחושת ההחלקה על שמי הקשת.

  החיים שלי קשים, אני חייב להודות ולפעמים אני רק צריך לנוח אז כשהיום נגמר ומסתיים אני מחפש את המיטה שלי כדי להתחיל מחדש כי שינה היא נחמה לנפשי הפוגה מהמחיר הכבד של החיים ובחלומות שלי אני מוצא שחרור מכל הכאב שלא פוסק אני חולם על שדות ושמים כל כך כחולים של אוקיינוסים אינסופיים, עמוקים ואמיתיים ובחזיונות האלה, אני חופשי מכל הכבלים הקושרים אותי אז תן לי לישון, ותן לי לחלום כי בעולם הזה, הכול לא כפי שהוא נראה וכשאתעורר, אתמודד עם היום עם כוחות מחודשים למצוא את דרכי.

 זה מועדון הסאדו כל אחד מתקבל רצית או לא רצית, נדחפת לשם גם כך וכך תוקעים לך פלסטיקים בפה, מרביצים בך קרינה מייצבים לך את הגוף, אסור להזיז עפעף זה מועדון הסאדו, אתה הולך לשם כואב - אתה חוזר שבור. - עוד אחד שהחברה הישראלית מתעללת בו.

  שבת בבוקר, יום יפה, השמש זורחת, השמיים מזמרים, הציפורים שרות, העולם משחק, ונראה שהכול בסדר ואולי אפילו יישאר כך. האוויר צח, הרוח קלה, הדשא ירוק, מראה מקסים, הפרחים פורחים, תענוג צבעוני, והעולם שטוף באור זהב. הרחובות ריקים, העיר מנמנמת, בלי למהר, הכול בניחותא, אין צורך להתבצר, היום הוא שלנו, לנוח או לנוח, ליהנות מהשלווה, או לישון עמוק. שבת בבוקר, יום יפה, אימא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון ולי יקנו המון בלון.

 היום שלו היה רע מאוד והיום רק התחיל אולי היום ישתפר בהמשך, אבל הם ירדו עליו כל-כך חזק, שנדמה שייקח הרבה זמן עד שיצליח לקום בכל זאת יש לו כובע על הראש והוא נהנה ומצליח במשחקי המחשב הדמיוניים אבל במציאות הא נוחל מפלות אפילו המוזיקה בסדר והטלוויזיה יש בה טוב, אבל באמת יש מיליוני סיבות, שהוא לא יוצא הרבה מהבית המציאות דורסת ודורשת מאבק יומיומי, והמציאות נמצאת מהצד השני של הדלת לפעמים המציאות דופקת בדלת, זה מעצבן אותו מאוד יש אנשים שחושבים שהם שולטים בחיים יש אנשים שחושבים שאתה צריך להיות זקוק להם, כי זה נותן להם ערך בעיניי עצמם כולם מפלצות רודפות כבוד לפעמים נדמה שעצם הקיום שלך, מפריע לאנשים לחיות אז לא וצא מהבית, לא רוצה להפריע לאף-אחד וגם לא רוצה שיפריעו לו.

  מחשבה חופשית, הו איזה דבר נפלא, מוח לא כבול, חופשי לקחת כנף. אין גבולות, אין גבולות, אין כללים לחייב, רק דמיון טהור, בלתי מוגבל. עם מחשבה חופשית, אנו יכולים לחלום וליצור, ולהביא לחיים רעיונות שהם באמת נהדרים. אנחנו יכולים לשאול, לחקור ולגלות מחדש, ולמצוא את התשובות שפעם לא ידענו. מחשבה חופשית היא הניצוץ שמצית את הלהבה, ומעלה את מוחנו וליבנו במטרה. זה משחרר אותנו מכבלי ההתאמה, ופותח עולם של אפשרויות. אז בואו נאמץ מחשבה חופשית בראש פתוח, ונשאיר את כבלי המוסכמות מאחור. כי בתחום המחשבה החופשית, אנחנו באמת יכולים להיות, האדריכלים של הגורל שלנו

 עישנתי את הסיגריה שהייתה ארוכה מאוד לא היה לי מספיק מאפרה להניח את הבדל נאנחתי בכבדות, כי החיים קשים-קשים-קשים לא נורא, מתי-שהוא נמות שתיתי הרבה ערק, כי כאבו לי השיניים ולא היו כדורים ביקשתי כדורים, אבל הם רצו מרשם מאיפה אני אביא להם מרשם? חשבתי לעקור את השן בצבת, אבל אז נזכרתי שזה בכלל דלקת חניכיים מה אני אעשה, מה?   

 הוא נשאר לבד הוא שתה מיץ פטל, הוא שתה ערק, הוא עמד בפינה כאילו שהוא בעונש איזה כיף זה לכתוב שוב הוא אהב את אצבעות הרגליים שלו פעם לא היו לו רגליים, הוא אהב את אצבעות הרגליים שלו הוא היה עומד במקלחת, מים קרים ומקונן לאלוהים בעונג של כפור הילדים הלכו לבית-הספר, הא לא ראה אותם מאז הם חזרו, אבל הם כבר לא היו הילדים שלו מאז שנשברה ל המפרקת - הוא לא היה יכול לחיות זרעים צהובים חריפים לנחיריים, נשתלו באדמה אבל לא צמחו פרחים כי את הזרעים הוא הטביל, בהרבה אלכוהול והרבה רחמים עצמיים עקוד על המיטה, כמו אימא שלו כשהיא מתה עקוד על המיטה ומשתוקק לסיגריה ומשתוקק ללגימות ערק עקוד על המיטה כמו פסל שחצבו אותו באבן והוא מרים את החדר במוזיקה טראנס, כדי להרגיש שמשהו בכל זאת זז פה והוא לא היה יכול לצעוק - כי צחקו לו בפנים גנבו לו את כספו ואת כבודו האנשים הכי נאמנים לא בגדו - אבל התעלמו ואיזו נעימה התנגנה מהרדיו, הזכירה לו אותו כשהיה קטן אולי בכל זאת המצב לא כזה גרוע, אולי בכל זאת הוא יכול להרים עצמו, כמו שעשה פעמים כה רבות אבל לא טוב לו, רע לו למי טוב?

 כלוב זהב בכלוב של זהב, ציפור אכן שוכנת עם כל מה שהיא צריכה, או לפחות מה שאפשר להעיד אוכל ומים, מוט למנוחה אבל חירות, אבוי, היא לא יכולה להעיד חיי מותרות, אך חיים של צער כי הציפור לא יכולה לעוף, לא יכולה ללכת מעבר לסורגים שמחזיקים אותה כנפיה קצוצות, היא לא יכולה לעוף להמריא אל השמיים, להרגיש את הרוח להתיישב על עצים, להיות בנוח כלוב הזהב, מלכודת מוזהבת חיים של נוחות, אבל חיים שטוחים הו, כמה הציפור משתוקקת להיות חופשיה לפרוש כנפיים ולעוף בשמחה אבל אבוי, זה חייב להישאר בפנים חיים של שבי, חיים שפלים כי חופש הוא הרצון האמיתי של ציפור להמריא אל השמיים, לעולם לא להתעייף אבל בכלוב זהב, זה לא יכול להיות הציפור חייבת לקבל את גורלה.

 לוותר, על המרתון של היום-יום, שאת מקומו תופסים השקט והסבלנות, והטבע נפרש לפנינו במלוא עוצמתו. XXX זו הדרך בה החיים, יורדים למטה-למטה-למטה כמה שאתה ממהר יותר - כך אתה נע יותר לאט.

  בלב החיבוק של הטבע, זוג הולך עם ילדיהם בקצב, הבן והבת, יד ביד, לחקור את יופייה של הארץ הזו. העצים מתנשאים מעליהם גבוהים, העלים שלהם מרשרשים עם קריאת הרוח, הציפורים שרות במתיקות באוויר, כשהמשפחה משוטטת ללא מרות. הם חוצים נחל עם אבנים חלקות כל כך, וטובלים את בהונותיהם בחריץ הקריר והצלול, הבן מדלג על סלעים בחיוך כה רחב, בזמן שהבת מחפשת ברואי-אל למצוא. בזמן שהם הולכים, הם חולקים סיפורים וצחוקים, ויוצרים זיכרונות שיימשכו לנצח לאחר מכן, כי בזרועות הטבע הם מוצאים שלווה ושמחה, והקשר המשפחתי מתחזק. השמש שוקעת, מטילה גוונים של זהב ואדום, והמשפחה מוצאת מקום נעים להניח את הראש, הכוכבים מנצנצים מעל, מראה יפה לעין, כשהמשפחה מתרפקת קרוב, מרגישה חמימה ואינטימית. בחיבוק הטבע, המשפחה מוצאת עונג, ואהבתם זה לזה זורחת בבהירות, כי במסע הזה הם מגלים מחדש, את היופי של החיים והאהבה האמיתית.

 ישבתי בראש מגדל גבוה והשקפתי אל הנוף כמה שהבטתי בנוף - הנוף לא השתנה, זה היה משעמם אז קפצתי למים למטה ראיתי תנינים בכל מיני גדלים וגם דגי חשמל ומדוזות וכרישים הכרישים רצו לאכול אותי, אבל לא נתתי להם הם התבעסו נורא אחר-כך עליתי על החוף ורוקנתי את השלפוחית באחד מתאי השירותים אשר בחוף המסודר אשר ליד הים הופתעתי כשיצא לי פיפי, לא כל יום יוצא לי פיפי השתזפתי עירום בחוף בודהה אשר למרגלות הר האש שהוא הר-געש הבוער תמיד באה ילדה וחטפה לי את האשכים אמרתי לה - היי, ילדה, מה את עושה? אבל היא רק צחקה וברחה לא יכולתי לרדוף אחריה ללא אשכיי אז נתתי בעיטה והבקעתי שער זה היה יום שלם בממלכת האל.

 המזדיין ישב בראש הפירמידה ועישן נרגילה בא הזאב - אכל אותו המזדיין בכה מאוד - למה אוכלים אותי צחק הזאב ואמר - עוד מעט אני גם אחרבן אותך המזדיין בכה מאוד - למה מחרבנים אותי ואז הגיעה דוכיפת למה הגיעה דוכיפת? אני לא יודע למה, אבל הגיעה דוכיפת הזאב לא רצה לאכול אותה, בגלל כל הנוצות וכשהוא חשב על טעם הנוצות והתחושה בבטן, הוא הקיא הוא הקיא גם את המזדיין ש-חזר לעשן נרגילה בראש הפירמידה. 

  אני מסתובבת בעולם הזה לבד, לבי כמה שחבר יקרא לי שלי. חיפשתי גבוה ונמוך, רחוק ורחב, אבל נראה שהחיפוש שלי אחר חברות לא מצליח. אני משתוקקת שמישהו ישתף אותי במחשבותיי, להקשיב לחלומות שלי ולפחדים שלי, גדושים ככל שיהיו. לצחוק איתי בזמנים של שמחה, ולהיות כתף לבכות עליה כשהחיים מעצבנים. אבל אבוי, אני מוצאת את עצמי בבדידות, רק עם המחשבות והמצב הרוח שלי. אני כמהה שמישהו ישבור את השתיקה, למלא את ימי בחום ובטוב לב. אז אני שולחת תחינה ליקום למעלה, לשלוח לי חבר להוקיר ולאהוב. מישהו שילך איתי במסע החיים הזה, ויהפוך את העולם ל-קצת פחות מלא במריבות. עד אז, אמשיך לחפש למרחקים, בתקווה שיום אחד הבדידות שלי תתפוגג. כי אני מאמינה ששם בחוץ, איפשהו, יהיה חבר שיראה לי שהחיים הוגנים.

  ענווה, חסד עדין, סגולה שכולנו צריכים לרדוף אחריה. זה לא עניין של להיות חלש או קטן, אלא, לעמוד גבוה. להצניע את עצמך זה הישג נעלה, לשים אחרים לפני המקום שלנו. להקשיב וללמוד מהסובבים, להודות כשאנחנו טועים, לא להתבצר. ענווה זה לא להיות נידף, אלא, חזק באופי, לא חלש. להכיר במגבלות שלנו, ולבקש עזרה מאחרים, ללא היסוס. זו איכות זוהרת כל כך בהירה, מגדלור של תקווה בלילה האפל ביותר. זו תכונה שכולנו צריכים לשאוף אליה, להיות צנוע ואדיב, לעולם לא להתעייף. שכן בענווה, אנו מוצאים שלום אמיתי, וכל הדאגות והפחדים שלנו אכן נפסקים. אז בואו נשאף לחסד העדין הזה, ונחייה את חיינו בקצב צנוע

 הוא חותך את השיער בחרב. טוב, לא בחרב, בסכין. טוב, לא בסכין, במספריים. ואז הוא מביט במראה והוא רואה איש מערות. כי הוא יודע לספר את עצמו, אבל לא כשהוא שתוי. ורק כשהוא שתוי - בא לו לספר את עצמו.

  לאהוב אישה זה לתת הכול, להקריב את ליבך, את דעתך, את נשמתך. זה להניח את הגאווה שלך בצד, לעמוד זקוף, לתת לה להיות זו שעושה אותך שלם. אתה מוותר על החלומות שלך, המטרות שלך, התוכניות שלך, לשים את הצרכים שלה לפני הרצונות שלך. אתה מציע לה את הלב שלך, את ידיך הפתוחות, ומאיר את דרכה בשריפות הנצח של האהבה. אתה סובל את הכאב, הדמעות, המריבות, ומחזיק אותה קרוב בכל לילה סוער. אתה משתף אותה בשמחות החיים, ועומד לצידה, חזק ומואר. כי אהבה היא לא דבר אנוכי, הקרבה של עצמי למען הזולת. בסופו של דבר, השמחה שזה מביא שווה את ההקרבה של אהבת אישה שאין כמותה.

 פירות פעם היה אדם עם תשוקה פירותית, הוא אהב לשחק איתם, זה העלה את ליבו באש. הוא היה מלהטט ומעיף אותם בקלות רבה, והשמחה על פניו בהחלט הייתה שמחה. תפוחים, תפוזים ואגסים בשפע, הוא היה זורק אותם למעלה ותופס אותם פעם נוספת. הוא היה פורס אותם ומכין סלט פירות, וכישוריו הקולינריים היו תקפים באמת. אהבתו לפירות הייתה די ייחודית, והתשוקה שלו אליהם הייתה לרוב מגיעה לשיא. הוא היה מתנסה במתכונים חדשים בכל יום, *והיצירות שלו תמיד היו שוות את העיכוב.* האיש ששיחק בפירות היה די מחזה, חובב פירות אמיתי, בכל הכוח. אהבתו אליהם הייתה טהורה ואמיתית, ורוחו המשובבת זרחה לנצח.

 אני הולך לגור על הר לחיות לבדי אני אחיה לבדי אני לא צרך אף-אחד אחר אני הולך לתפור לה שמלת כלה, אדומה עם קפלם ומחשוף ענק, כמו צוענייה היא תשחק סוליטר כל היום ואני אשתה ואעשן והתאהב בה יותר, מיום ליום היא יכולה לשבת על הר-געש, או סיר רותח זה לא משנה, הכול הולך, כי היא מחממת אותי במיטתי בלילות החורף הקרים אני אמזוג את התה אני אמזוג את הערק אני אשתה לשוכרה לחיי אהובתי, שתמשיך לאהוב אותי ותשוקתי אליה יומם וליל.

 איש זקן שתיים הזקן ישב בכיסאו, עיניו העייפות מביטות מבעד לחלון. הוא חי חיים ארוכים ומלאים, אבל עכשיו נגמר לו הכוח. גופו נהיה חלש, עצמותיו שבריריות, ומוחו נהיה מעונן בזיכרונות של חיים שפעם היו תוססים ומלאי אנרגיה. הוא עבד קשה כל חייו, פרנס את משפחתו ובנה מורשת שתחזיק מעמד זמן רב אחרי שהוא ייעלם. אבל עכשיו, כשהוא מביט לאחור על חייו, הוא מבין שהוא נתן יותר מדי מעצמו. הוא דחף את עצמו עד הקצה, ועכשיו לא נותר לו מה לתת. כשהוא יושב שם, הוא חושב על כל הדברים שרצה לעשות, על כל החלומות שהיו לו פעם. אבל עכשיו החלומות האלה נראים כל כך רחוקים, כל כך בלתי אפשריים להשגה. נגמר לו הזמן, ונגמר לו הכוח. דמעות ממלאים את עיניו כהוא חושב על כל הדברים שלעולם לא יזכה לעשות, כל המקומות שלעולם לא יזכה לראות. הוא חי חיים טובים, אבל עכשיו זה נגמר. הוא נהיה זקן ועייף, ולא נותר לו אלא לחכות לסוף. וכך הוא יושב שם, לבד עם מחשבותיו, כשהעולם חולף על פניו. נגמר לו הכוח, ועכשיו הוא רק ​​קליפה של האיש שהיה פעם. \ זה קיום עצוב ובודד, אבל זה כל מה שנשאר לו.

  הו מיטתי היקרה, האהבה הכי מתוקה שלי, כמה אני מוקיר אותך, כמו הכוכבים למעלה. את מערסלת אותי בחיבוק הרך שלך, ומרדימה אותי למרחב שליו. הכריות שלך, הו כל כך שמנמנות ועגולות, הן כמו עננים שראשי מוכתר עליהם. הסדינים שלך, כל כך פריכים ונקיים ולבנים, הם כמו בד ציור לחלומות שלי בלילה. בחום שלך, אני מוצא את הנחמה שלי, ושוכח מהזדון של העולם. את המקדש שלי, הנסיגה שלי, איפה שאני מוצא נחמה והקלה מתוקה. הו מיטתי, אהובתי, משאלת ליבי, לעולם לא אמאס מהאש העדינה שלך. את זו שאני אוהב, ואתך, אין לי פחד. אז תני לי לשכב כאן, בחיבוק שלך, ולהרגיש את ליטוף החסד האוהב שלך. כי בזרועותייך, אני מוצא את מנוחתי, ואתך, אני מבורך לעד

  האוויר חם, השמש בהירה, הציפורים שרות בכל הכוח. הפרחים פורחים, העצים ירוקים, תחילת הקיץ היא סצנה יפה. הימים ארוכים, הלילות קצרים, חום השמש הוא מה שחיפשנו. החוף קורא, המים קרירים, תחילת הקיץ היא בריכה נפלאה. קול צחוק, ריח של מנגל, תחושת החופש, העולם חדש. הילדים משחקים, המבוגרים נרגעים, תחילת הקיץ היא זמן להירגעות. השקיעות מדהימות, הכוכבים בהירים, הירח זורח בכל הכוח. הצרצרים מצייצים, הגחליליות זוהרות, תחילת הקיץ היא זמן לשגשג.

לא ידעתי לאן אני הולך, אבל הרגליים לקחו אותי, לאן שהגיע - שם הגיע, נקווה שזה יהיה מקום טוב המכתבים היו פזורים על השולחן, הו עליהם שמות, כך ניתן הה לדעת מי גר כאן ומי ש-גר כאן זה היה אני ומי שני גר אתו אדם סימפטי מאוד, שבמקרה הוא אבא שלי אבל לפעמים הרגליים הולכות, גורמות לי לפגוש אנשים זרים, שהופכים קרובים כמו חברים ואני מספר להם - לא הרבה, אבל יותר מדי אחרי הכול - מה לי ולהם ואז אני מגיע הביתה ויש לי את מסך המוזיקה שלי יש לי את החסדים שלי וגם החטאים הקטנים התמקמתי היטב בחיי - כך נדמה וזה הופך נוח עם הזמן, כמו שכורסא רכה מקבלת את צורת הישבן.

  איש זקן מתעורר מתרדמתו, ולבו מרגיש כבד כרעם, כי הוא זוכר את כל הכאב, כל הפגיעה שהוא סבל לשווא. הוא בוכה כשהוא נזכר בעבר, כל הדברים הרעים שאנשים יצקו, על חייו, על נשמתו, מותיר אותו בתחושת ריק וקר. צלקות הבגידה וההונאה, חרוטים עמוק בתוך פעימות ליבו, פצעי הצער והחרטה, הם נטל שהוא לא יכול לשכוח. אבל כשהוא בוכה, שביב של תקווה, זורח מבעד לחשכת הטווח שלו, כי הוא יודע שהוא לא לבד, ושהוא עדיין יכול למצוא בית חדש. עם כל דמעה שיורדת לו מהעין, הוא מוצא את הכוח להיפרד, לכאב שהוא סחב כל כך הרבה זמן, ולאנשים שעשו לו רע. כי בדמעותיו הוא מוצא שחרור, ובלב שלו, שלווה חדשה, כי למרות שהדברים הרעים עשויים להישאר, הוא יודע שהוא יכול לקום שוב

 הדלת נפתחת מהבית, ישר לבית-קברות בו אבא שלי מקושש עצים ואני גוחן מתחת לשיבר ישן שבור, ל-טיפת מים העצים שבורים והעצמות שבורות ולאף-אחד לא אכפת, כאילו שזה נורמלי אפילו הציפורים - הכנפיים שלהן שבורות הן מטפסות על העצים עם המקור והרגליים, כמו קופים הדלת נסגרת מבפנים על בית-הקברות והבית עולה בלהבות אלכוהול וטבק מתפזרים לכל עבר וערמות קלפים פרועות, שנשרפים כמו עלים בשמש, בחום הלהבות, שתופסות את הרהיטים ואת המיטות עליהן ישנים בני-אדם. 

  באור הבוקר המוקדמת הוא מתחיל את הריצה שלו, האיש הרץ, המסע שלו רק התחיל. בכל צעד שהוא עוזב את העולם מאחור, רגליו דופקות על המדרכה, גופו מיושר. הרוח בשערו, השמש על פניו, הוא נע בחן ובקצב ללא מאמץ. הלב שלו פועם חזק, נשימתו באה בקלות, כשהוא רץ דרך שדות ויערות רוח. האיש הרץ, הוא לא יודע גבולות, רגליו לא מפסיקות, רוחו לא קשורה. הוא רץ בשביל השמחה, הוא רץ בשביל השלום, נשמתו השתחררה, דאגותיו השתחררו. עם כל צעד הוא מתחזק, הגוף והנפש שלו עובדים ברצון מושלם. האיש הרץ, הוא מראה לעין, השראה אמיתית, סיפור שצריך לספר. אז אם אי פעם תראה אותו בדרכו, האיש הרץ, בראש מורם, קחו רגע לראות אותו רץ, ולהרגיש את החופש של השמיים הפתוחים.

 תיקים כבדים בעיר ירושלים גר אדם בשם אביה הוא הלך ברחובות עם תיקים כבדים על גבו הכואב הוא היה סוחב אותם קילומטרים ברציפות, אף פעם לא מתלונן ואנשים תהו למה הוא עשה את זה, מה הוא הרוויח? השקיות היו מלאות בסלעים ואבנים, הן שקלו טון או יותר אבל אביה היה מרים אותם בקלות, כאילו הם לא יותר מנוצה הוא היה הולך ברחובות המרוצפים, שריריו בולטים חזקים ואנשים היו עוצרים ובוהים, בעודו סוחב חלק מהאנשים חשבו שהוא משוגע, אחרים חשבו שהוא אמיץ אבל אביה פשוט חייך והמשיך הלאה, כאילו הייתה לו משימה להציל הוא היה חוצה את כיכר העיר, עם תיקים על גבו וילדים היו הולכים אחריו, עיניהם הקטנות שחורות לגמרי מתדהמה הם היו שואלים אותו למה הוא נושא משקל כזה, מה הטעם בכל זה ואביה היה מחייך ואומר להם שזו הדרך שלו לעמוד זקוף כי בכל פעם שהרים תיק, כוחו היה גדל וגדל וכך הוא יהיה מוכן לכל דבר, לא משנה לאן הוא ילך וכך גדלה האגדה על אביה, שנשא את התיקים שלו בגאווה הוא היה מסתובב ברחובות ירושלים, בראש מורם גבוה ורחב וגם עכשיו, הסיפור שלו עדיין נשאר, הוא עדיין מסתובב ברחובות אדם שסוחב תיקים כבדים, ואף פעם לא מתלונן.

 מילאתי את פח האשפה בבשרי הטחון הדלקתי סיגריה והדלקתי את הרדיו מישהו שם דהר במכונית אדומה, בכביש חוצה ארה"ב, כשלצידו בלונדינית, עם שדיים ותחת גדול ושפתיים של מוצצת ועל המושב האחורי - תיק מלא שטרות גבוהים, שהו עשה מ-עסק השרימפסים שלו, אחרי ש-חזר מ-וויטנאם - חי בכל זאת זה רק סרט, שאימא שלי הכריחה אותי לראות, אצל דוד שלי רחמים במציאות האיש הזה שעליו מבוססת הדמות, נשחט ונטחן ובשרו הושלך לפח, על-ידי המלוכסנים הוא לא ראה את ארה"ב יותר ולא הייתה לו בלונדינית ולא שרימפסים ולא תיק כסף ומכונית אדומה רק זבובים רוחשים על פח האשפה.

 מכונות מזל הוא נכנס לקזינו עם חיוך על פניו מוכן לשחק במשבצות, הוא מגביר את הקצב הוא שם את המטבעות שלו, והוא מושך את הידית כלפי מטה הסלילים מתחילים להסתובב, הוא מקווה לכתר פזמון - הוא משחק בשביל כסף לא אמיתי, אבל זה מרגיש כל כך אמיתי הריגוש של המשחק הוא כל מה שהוא רוצה להרגיש הוא מכור לצליל הסלילים המסתובבים הוא משחק בשביל כסף לא אמיתי, אבל זה עניין גדול הוא חולם להגיע לקופה ולזכות בגדול אבל הוא יודע שזה רק חלום, וזו ההופעה הוא מנגן שעות, מאבד את תחושת הזמן הוא בעולם שלו, זה הבילוי האהוב עליו פזמון - הוא משחק בשביל כסף לא אמיתי, אבל זה מרגיש כל כך אמיתי... הוא יודע שזה לא אמיתי, אבל הוא לא יכול שלא לשחק הוא אבוד ברגע, זו הבריחה שלו מהיום הוא ימשיך לשחק, למרות שהוא לא יכול לנצח זה הריגוש של המשחק, זה החטא האהוב עליו פזמון - הוא משחק בשביל כסף לא אמיתי, אבל זה מרגיש כל כך אמיתי... הוא ימשיך לשחק, למרות שהוא לא יכול לנצח זה הריגוש של המשחק, זה החטא האהוב עליו

 להיות אדם טוב להיות אדם טוב, הו איזה הישג צריך יותר מסתם מילים, צריך לב שלם כזה שהוא אדיב ונדיב, חומל ואמיתי לב שמוכן לעזור, לא משנה מה תעשה קל להיקלע לשגרה היומיומית של החיים לשכוח מאחרים, להשאיר אותם מאחור אבל אדם טוב יודע שזו לא הדרך לחיות את החיים עם מטרה, לגרום לכל יום להיחשב בדרך כלשהי אדם טוב מקשיב, עם אוזן פקוחה הם מציעים את זמנם, את אהבתם, את הטיפול שלהם הם מרימים את השבורים, הם מרפאים את הפצעים הם מאירים את היום, כמו זר פרחים הם לא שופטים או מגנים, הם מציעים חסד הם רואים את הטוב שבכולם, בכל מקום הם עומדים על מה שנכון, הם נלחמים על החלשים הם אף פעם לא מוותרים, גם כשהעתיד נראה קודר כדי להיות אדם טוב, צריך הרבה זה לא תמיד קל, אבל זה שווה את ההזדמנות כי בסופו של דבר, זה לא מה שהרווחנו או ניצחנו זה איך השפענו על אחרים, איך נגענו במישהו אז בואו נשאף להיות טובים, בכל מה שאנחנו עושים תן לנו לאהוב ולשרת, בלב טהור ואמיתי כי בסופו של דבר, זה לא קשור לתהילה או לעושר זה עניין של להיות אדם טוב, ולהשאיר מורשת של בריאות טובה.

 לרקוד היה לי יום ארוך, מרגיש כל כך נמוך אבל אז אני שומע את הקצב, והרגליים שלי מתחילות לרוץ אני עוצם את העיניים, נותן לקצב להשתלט ופתאום אני פנוי, זהו עולמי פזמון - לרקוד, לרקוד, להרגיש טוב תן למוזיקה לקחת אותך גבוה יותר ממה שחשבת שאתה יכול לרקוד, לרקוד, להרגיש חי תן לקצב לרגש אותך, תן לרוח שלך לשגשג הבאס דופק, האורות בהירים אני מוקף באנשים, אבל זה מרגיש בדיוק כמו שצריך אני לא צריך לדבר, אני לא צריך להסביר אני רק צריך לרקוד ולשכוח את כל הכאב שלי פזמון - לרקוד, לרקוד, להרגיש טוב... זה לא משנה אם אתה צעיר או מבוגר או אם אתה ביישן או נועז פשוט תן למוזיקה לקחת אותך משם ולרקוד כאילו אין מחר, היום פזמון - לרקוד, לרקוד, להרגיש טוב... אז יאללה כולם, בואו נרד על הרצפה ולרקוד כמו שלא רקדנו מעולם בואו נשכח את כל הצרות שלנו, בואו נהיה חופשיים בואו לרקוד, לרקוד, לרקוד, כדי להרגיש טוב ולהיות מאושרים.

  פעם הייתה ילדה בשם לילך. לילך אהבה ללעוס מסטיק. תמיד הייתה לה חפיסת מסטיק בכיס, והיא הייתה מכניסה חתיכה לפה בכל פעם שהייתה צריכה קצת לאסוף את עצמה. לילך אהבה את הטעם של המסטיק, והיא אהבה את הדרך שבה הוא גרם לה להרגיש. לעיסת מסטיק עזר לה להתמקד ולהתרכז, וזה נתן לה פרץ של אנרגיה כשהיא הכי צריכה את זה. אבל אהבתה של לילך למסטיק לא תמיד הפכה אותה לפופולרית בקרב חבריה. לעתים קרובות הם היו מתגרים בה על הלעיסה המתמדת שלה, ויש כאלה שאפילו כינו אותה "לעיסה" מאחורי גבה. אבל ללילך לא היה אכפת. היא אהבה ללעוס מסטיק יותר מדי מכדי לתת לדעות של מישהו אחר להטריד אותה. היא ידעה שמסטיק זה הקטע שלה, והיא הייתה גאה בזה. יום אחד, לילך הלכה הביתה מבית הספר כשראתה שלט מחוץ לחנות ממתקים מקומית. היה כתוב: "תחרות לעיסת מסטיק - פרסים ללועסים הטובים ביותר!" עיניה של לילך אורו בהתרגשות. היא מעולם לא שמעה על תחרות לעיסת מסטיק לפני כן, אבל היא ידעה שהיא חייבת להיכנס. היא מיהרה להיכנס לחנות ונרשמה לתחרות. יום התחרות הגיע, ולילך הייתה עצבנית אך נרגשת. היא הימנה את כישורי לעיסת המסטיק שלה במש...